בוקר חם ולח כרגיל- לא להאמין שבתחילת המסלול היה לנו חורף ממש כמו בארץ, ועכשו משמעות החורף שהוא פחות חם מהקיץ והלחות יחסית מאפשרת לנשום וגם לא יורד גשם.. ממשיכים לנקודה הבאה שלנו- שוב 200 ק"מ בזמן של 4 שעות- אסור למדוד ימים בקילומטרים בברזיל- רק בזמן נסיעה. הזמן ארוך בגלל כל הישובים שיש בדרך, לא בגלל מצב הכבישים, שהם לא במיטבם בלשון המעטה… יש פחות מצלמות מהירות, אבל בכל פניה לכביש צדדי או מעבר בתוך כפר, בכל כניסה לתחנת דלק או סתם מעבר חציה בשום מקום- יש באמפרים. ולפעמים לא שמים לב והם ממש אכזריים! בדרך כלל הם משולטים ויש גם תמרור למהירות של 30 קמ"ש, ואם נוסעים אחרי משאית או רכב מבינים שצריך להאיט. מאד. עם עצירות מנוחה בדרך אנחנו מגיעים לשש שעות על הכביש, ומגיעים לסוף מותשים ורטובים לגמרי. אחרי הניסיון הקודם של כפר פצפון עם אפשרויות מוגבלות, אנחנו עוצרים הפעם בעיר ולא בכפר שתכננו מראש, ומכאן נצא לסיור ללגונות. העיר barreirinhas מבוססת על תיירות. הרחוב הראשי ליד הנהר מלא בפוסאדות, מסעדות, סוכנויות נסיעה ותיירים- רובם המכריע ברזילאים. אולי בעונת הקיץ יש יותר תיירים זרים? הפוסאדה שלנו ממש על הרחוב הזה, האופנועים נשארים בחניה ברחוב המקביל, מה שמעלה את מחיר השהיה, ובמבט חטוף- המסעדות הרבה יותר יקרות ובלי שום הצדקה. לעומת זאת- הסיור עצמו במחיר סביר. את אחר הצהרים והערב אנחנו מעבירים בכביסה, ארוחה, ושיטוט ברחוב שהוא ממש לא מעניין, אבל התרגלנו כבר…

יוצאים בבוקר לסיור- Lagoa azul. יוצאים עם רכב 4×4 לנסיעה של חצי שעה בחול, איתנו עוד 2 זוגות מקומיים, וכמה עשרות רכבים נוספים שמשייטים בחול העמוק… עצירה קצרה במתחם דוכנים לטובת מי ששכח משהו- אני קונה לראשונה בחיי משקפי שמש- לא בגלל השמש- אי אפשר לשבת ברכב הפתוח בלי הגנה לעיניים- החול באויר כואב! מגיעים לנקודת החניה והמדריך "משחרר" אותנו לשעתיים לשיטוט. האזור כולו דיונות של חול עדין ולבן, וביניהן בריכות מים שנאספו מהגשם. בשיא כל הלגונות האלו מלאות יותר והמים תכולים, עכשו הלגונה הגדולה קצת ירקרקה, ובכל האחרות נראות אצות, ועדיין- זה מראה נהדר! מה שהכי טוב- בגלל שאלו מי גשמים תענוג לטבול בהם ולצאת בלי שכבת מלח… אנחנו מטיילים בין הדיונות, מאות אנשים משוטטים לכל הכיוונים, יורדים- טובלים- עולים וחוזר חלילה. בין כולם מסתובבים רוכלים עם צידניות- מים, שלוקים, בלי מזכרות מטופשות..

לקראת השעה שנקבעה כולם מתחילים ללכת לכיוון החניה- זה נראה ממש כמו יציאת מצריים… חזרה לעיר באותן דרכי חול עמוקות, ואנחנו מחליטים לוותר על סיור נוסף לקבוצת לגונות אחרת שיוצא אחה"צ. מעדיפים מנוחה על פני טלטול מזיק לגב. הזדקנו?…. יוצאים בבוקר לעוד יום מיוזע של רכיבה, שוב- אותו מרחק, אותם זמנים, אותו נוף. אחרי עיכוב בשני מוסכים שלא מניב תוצאות- אנחנו צריכים צמיג לאופנוע שלי, נמשיך לנסות בעיר הבאה- מגיעים אל הנחלה. דירה במגדל דירות, 20 מטר מהחוף. אנחנו ב sao luis.

אחרי שהגוף נרגע כראוי, אנחנו יוצאים בערב למרכז. כמה רחובות שבסופ"ש בערב מתמלאים בלהקות- מוזיקה, הרבה בירה, והמוני מבלים. יושבים לארוחת ערב במקום הכי אותנטי שיכול להיות, בין ארגזי הבקבוקים הריקים, עם מלצרית שחוקה וכבויה, אבל נחמד לנו- מסביב אנשים שמחים, יש מוזיקה טובה, ואפילו מזג האויר נעים בערב!

הבוקר עצל, ואחרי נסיון עקר להחליף כסף (אין להם ריאל במלאי…) ולמצוא צמיג (אין את הגודל שאנחנו צריכים) יוצאים להרפתקה היומית. בכתובים סאו לואיס מעניינת- עיר שהוקמה ע"י הצרפתים, עברה לפורטוגלים, עברה להולנדים ושוב חזרה לפורטוגלים. כל המרכז מלא בניינים מהמאות ה 16, 17, ויש לנו רשימה של מקומות לבקר. עדיין יש בנו את התמימות של תיירים שבאים לגלות עולם חדש… הבניינים זקוקים לשיפוץ דחוף, האריחים הפורטוגלים דהויים, והמסעדות והבארים המובטחים מתגלים כשחזור של מה שראינו וטעמנו בחודשיים האחרונים. חצי מהמקומות ברשימה שלנו סגורים לשיפוץ ומהחצי השני יש את אלו שמכילים חנויות לתיירים, ועוד 2 מוזיאונים לא מעניינים. הבניין היחיד שעבר שיפוץ חיצוני וגם מדהים מבפנים הוא מבנה התאטרון, שנוסד בתחילת המאה ה 20 והוא פעיל גם היום. בד קטיפה מצפה כל דבר אפשרי, האולם מקסים עם 4 קומות של תאי צפייה, ויש מדריך צעיר שמדבר אנגלית משובחת. האנקדוטה פה היא אפולוניה פינטו- שחקנית ידועה בברזיל שנולדה בתיאטרון, חיה ומתה בעיר. הוריה היו שחקנים והיא באמת נולדה באחד מחדרי השחקנים בבנין! המרכז הוכרז כאתר מורשת עולמי ע"י אונסק"ו, ואם בעוד כמה שנים- אחרי שישפצו הכל- הבנינים יראו כמו התאטרון הזה, העיר בהחלט תהיה שווה ביקור! יש לנו יום נוסף כאן בשל האופטימיות שלנו- נראה שנבלה אותו על החוף ובמנוחה. למרות שהובטח יום ראשון ססגוני במרכז, הניסיון מלמד שלא יהיה כל חדש…

את היום האחרון שלנו בעיר אנחנו מעבירים במנוחה מוחלטת- התלבשנו רק בשביל שיחת הווידאו עם הזוג שומן, ובערב יורדים לחפש משהו לאכול. מסעדה שיש בה רק פיצה נמצאת ממש לידנו, אנחנו לוקחים לחדר מגש ולשם שינוי הפיצה ממש טובה! כנראה משתמשים בקמח הנכון. עד עכשו הפיצה המקומית היתה די מאכזבת. בבוקר מזג האויר סביר, ואנחנו יוצאים- מעכשו הכיוון מערב. אין יותר צפון, למרות שהשתעשענו ברעיון לעלות לגינאה הצרפתית אבל זה מסובך מדי עם הדרכים. נסיעה לנמל שמחוץ לעיר, ושעה וחצי הפלגה במעבורת לעבור את הנהר/ מפרץ. הרוח נהדרת!

מעכשו יש לנו 3 ימי רכיבה רצופים. הנוף נשאר דומה, הבניה שונה- הבתים קצת גדולים יותר, מתחת לגג יש גג נוסף שמקיף את הבית ויוצר מרפסת שמגנה גם מהשמש וגם מהגשם. הכל מאד מסודר ונקי, עוברים עיירות קטנות וכפרים, חוות לאורך הכביש עם כניסות וגדרות מסודרות- ממש מטופח! מחשיך קצת יותר מאוחר ואנחנו מנצלים את השעה הנוספת להתקדמות- עוד 50 ק"מ יקלו עלינו בסוף הסיבוב. כ 30 ק"מ לפני העצירה מתחיל כביש משובש- זה פחות או יותר בורות וסביבם כביש. ידענו שזה מה שמחכה לנו, אבל לא חשבנו שהמצב עד כדי כך גרוע. עוצרים בכניסה לעיר קטנה- סנטה הלנה. ליד תחנת דלק יש מתחם עם 2 מסעדות ומשרדים שונים, בקומה השניה יש מלון- נקי, ריחני ואפילו קיבלתי מרפסת עישון… מתכננים למחרת נסיעה של 4 שעות, אבל ביציאה מהעיר חוזר הכביש המשובש- מהירות איטית, סלאלום של מכוניות ומשאיות, לאופנוע יותר קל כי אפשר לעבור בין הבורות, אבל צריך לשמור על ריכוז גבוה וכל עקיפה היא משימה חדשה. לא רק האם יש שדה ראיה והדרך פנויה, גם לוודא שאין בורות שיגרמו לנהג שלפניך לסטות מהמסלול, וגם שאין בורות במסלול העקיפה שלך. אתגר, אבל לא בלתי אפשרי. אחרי 70 ק"מ כאלו פונים לכביש אחר ואפשר לנשום. הכביש די טוב, עם הבורות הרגילים- קטן עלינו!

עכשו נכנסים למדינת פארה, ואני יכולה לראות את סוף הטיול שלנו. לפני יומיים ראינו את הסרט של משפחת הרמן החביבה על הטיול שלהם, ועכשו אני מרשה לעצמי להגיד לגדי בקול רם- כן, אני נהנית בגדול, אבל הנסיעה הזו היא לא נסיעת תענוג. יש ימים לא נוחים, קשים אפילו, ולפעמים נמאס מהכל. אני מתגעגעת לבית שלי, מתגעגעת למשפחה, למשמש את הנכדים, להריח את הנכד האחרון שנולד לפני שיצאנו. חסרות לי שיחות משמעותיות יותר (או פחות..) עם אנשים מבוגרים- הזוגיות לפעמים צפופה (תודה לאורנה על האבחנה..) ולא מספקת. מאחר ואני רואה את הסוף הכל נראה יותר קל עכשו! בחזרה למציאות- אחרי שעברנו לכביש הסביר, הנסיעה זורמת, אנחנו עוצרים למנוחה בכניסה לעיר שתכננו לישון בה, אבל יש עוד שעתיים אור, ונוכל להתקדם לעיר הבאה. עוד לפני שהתיישבנו וביקשנו קפה מעמידים לנו בקבוק מים קרים על השולחן, ויחד עם הקפה באה גם הסבתא ומתיישבת איתנו. היא פוצחת במונולוג ארוך בפורטוגזית שאני מבינה ממנו רק כמה מלים וחושבת שאני יודעת מה היא מספרת לי… אחרי כמה דקות אני לוחשת לגדי שזה כמעט כמו לשבת עם אמא שלי- להג בלתי פוסק שאי אפשר להבין ממנו כלום… היא מאד חביבה ואנחנו שמחים על הסיטואציה! כשקמים ללכת היא לא מוכנה שנשלם על הקפה גם כשאנחנו מתעקשים- אם היתה יכולה כנראה היתה מצטרפת אלינו!

עוד קצת רכיבה נוחה ואנחנו עוצרים ללילה. 2 סיבובים לפני שמחליטים להכנס למלון כי הוא נראה רע מבחוץ, אבל מחכה לנו הפתעה- בפנים הכל מסודר ונקי, צבוע יפה, ואפילו יש בריכה קטנה. במקום להשתרע בחדר להרגיע את הגוף אנחנו קופצים למים- 5 דקות וההרגשה מצוינת! יוצאים לחפש מקום לאכול, על הדרך עוד חיפוש עקר של צמיג (למה האיש מתעקש להמשיך לחפש כשאין בסביבה אופנועים גדולים??) ואוירה של עיר תוססת- קבוצות ריצה זה בהחלט סימן לחיים רגילים וטובים! בבוקר יוצאים לעוד 3 שעות רכיבה, כמעט הגענו לעיר הגדולה וזה ניכר בדרך- תנועה יותר צפופה בכביש, שלטי חוצות עם פרסומות, ובשלב מסוים הכביש מתרחב לשני נתיבים והבורות פוחתים. עצירה במקום שמכריז על מכירת חלב וגבינות עזים- יש להם זאנן, לא מטופחות במיוחד וגם לא נותנות חלב בכמות שאנחנו מכירים. המחלבה היא חדר לא גדול, בלי ציוד בכלל- לא מפסטרים פה את החלב. המקום פעיל יותר כנראה כאטרקציה למשפחות- יש להם 5 סוסי פוני ובדיוק עכשו הסוסים בהתרגשות כי הגיעו עוד 2 חדשים.

גדי מתכתב עם אופנוען מבלם שטוען שמצא לנו צמיג, ואנחנו עושים עיקוף בדרך לסוכנות הונדה עם מוסך ענק. אחרי שעה שיושבים אצלם מבינים שמפה לא תגיע הישועה, אבל אי אפשר להמשיך כי התחיל גשם מטורף. עוד חצי שעה ואפשר להתחיל לנסוע דרך שלוליות ענק והמון זבל וחלקי עץ שצפים בהן, פניה לכיוון אחר מביאה אותנו לאזור יבש לגמרי. נפלאות ממטרים מקומיים… זהו- אנחנו בעיר. Belem נראית קצת שונה- גדי מגדיר אותה בשני דברים- הראשון- יש פה אופנועים גדולים וחדישים, השני- הרבה אנשים נועלים נעליים ולא כפכפי אצבע…

עולים לדירה שהזמנו, ולשמחתנו אורנה וצור מודיעים שיגיעו הערב. אנחנו עושים סיבוב לנמל שאמור להיות בפעילות, לנסות להתקדם עם כרטיסים להפלגה- הנמל סגור- יפתח בשש בבוקר. מחר חייבים לגמור את העניין. בינתיים גדי מצליח- בעזרת אופנוען ממנאוס- למצוא לא צמיג אחד אלא 3 סוגים שונים! מזמינים- יחכה לנו כשנגיע לשם. אובר למסעדה שקבענו להפגש עם השומנים- אין מסעדה והאזור לא נראה לנו בטוח- ממשיכים איתו למקום מרכזי, קובעים נקודת מפגש חדשה ונהנים מערב נהדר- אין ספק שחברה טובה עושה נפלאות! המסעדה מגישה מנות מהאזור- שונה לגמרי מכל מה שטעמנו עד היום. אם זה מה שיש לאמאזונס להציע- חבל שלא באנו קודם!