אז גדי ממש רוצה להשאר עוד יום בסאלבדור, ומשתמש בתרוץ שצפוי גשם.. האמת שנחמד- הפוסאדה מקסימה, ארוחת הבוקר מושקעת וטעימה, האזור נחמד, ולמה למהר? נשארים, טיול לאורך החוף ליד המגדלור המפורסם, ואז- כצפוי- גשם זלעפות. אנחנו מוצאים מחסה במסעדה קטנה ואוכלים ממש טוב- אפילו הפראפה עשוי טוב! כשהגשם נרגע אנחנו חוזרים לחדר- אין כמו נטפליקס בימים גשומים… בערב אנחנו מפנקים את עצמנו במסעדה אמיתית- יין טוב, שרות טוב, סלט מתובל היטב ובשר כמעט כמו בבית. הגדלנו והזמנו אפילו קינוח. הם קוראים לזה פודים, משהו דומה לפנקוטה במרקם ובטעם. מוצלח מאד. באהיה שיפרה את דעתנו על האוכל הברזילאי, וסאלבדור מתעלה על הכל! בבוקר מתכננים לעבור במוסך cf- עדיין אין להם אופנועים, רק טרקטורונים, אבל ברונו מהמוסך בפלוריפה איתם בטלפון, מסביר להם מה לבדוק. הבעיה היחידה היא שהמכונאי שלהם יגיע רק בצהריים. ברונו מתעקש שהם יגידו מה אנחנו צריכים (בעיקרון זה רק השרשרת לאופנוע של גדי) אז מחכים למכונאי.. כנראה שילך עוד יום. אנחנו מחפשים מלון קרוב, כבר עברנו חצי עיר ולא נחזור שוב. המכונאי מגיע בזמן, ורואים שלא נגע מעולם באופנוע… מסבירים לו בטלפון מה לעשות, גדי מפקח על מתיחה קטנה של השרשרת. לא עובד. מחזירים את המצב לקדמותו. הם אמורים לקבל אופנועים של cf בדצמבר, ואז יעברו למקום גדול עם מוסך- לא נחכה להם כנראה… בעל המקום טוען שאין כמו לנסוע צפונה דרך החופים. בלי קשר- כנראה שנצטרך לעצור בנאטאל, לשם ברונו ישלח לנו שרשרת חדשה, כך שממילא ניסע דרך החוף ולא כמו שרציתי יותר בפנים המדינה. החלטה התקבלה. מחר מתחילים לסרוק את החופים של ברזיל!

נפרדים בבוקר מסאלבדור, התחנה הראשונה- מלון על החוף בכניסה ל aracaju. בעונה זה כנראה מקום נהדר, עכשו כמעט ריק, כל המסעדות סגורות, והמקום נראה עצוב ועייף. אבל יפה פה בכל זאת..

כל הנסיעות איטיות מאד- כל כפר או עיירה צריך להאיט, ובברזיל לא סומכים על הענות לתמרורים- פשוט יש במפרים בלי סוף, ואם לא שמת לב לשילוט זה כואב… אבל יפה ומעניין! בסופו של דבר, ברזיל היא עולם שלישי לכל דבר. בגלל הגודל העצום של הערים והאוכלוסיה תמיד אפשר למצוא אזורים מודרניים יותר, מערביים יותר, אבל במקומות הקטנים יותר זה לגמרי ג'בליה. או גואטמלה. בגלל הכבישים וגם כי צריך להתאים את הנסיעה להגעת החלקים לאופנוע, אנחנו נוסעים כל יום רק 100 עד 200 ק"מ, וזה לוקח שעות. גם עצירה לבדיקת האופנוע במוסך על הדרך לא מרגיעה את הנהג שלנו…בינתיים לא חם מדי, והדרך נעימה, נזהרים מבמפרים ובורות עמוקים, ונהנים מהנוף. התחנה שלנו ליומיים הקרובים- maceio. עיר נחמדה מאד, חוף ארוך ביותר, שוק אמנות גדול, ויש מסעדה לראות את משחק חצי הגמר..

הברזילאים שאנחנו פוגשים תמיד חביבים מאד ורוצים לדבר- הבעיה שכשאין להם ידע בסיסי באנגלית או ספרדית זה בעייתי.. לא רק אנחנו מתוסכלים! עוד יום נסיעה לפנינו- גדי לא פוסח על מוסך ביציאה מהעיר והבחור החביב בודק, מותח, ומבטיח שאין בעיה להגיע עד נטל. מרגיע, אבל לא לגמרי.. בינתיים אנחנו עושים פרסום לאופנוע…

עוד יום רכיבה נעים ואנחנו עוצרים ב sao miguel dos milagres. הרעיון פה הוא חוף נמוך עם שוניות אלמוגים במרחק. אנחנו מתחילים בטבילה מרעננת בים, אבל בזה נגמר התענוג כי נהיה קריר מדי. הפוסאדה שלנו יפה ומושקעת, אבל העיר הקטנה מסביב נראית כמו מחנה פליטים.. בטוח שיש פה פוטנציאל- כמות הבניה של מלונות גדולים ומתחמי דירות מוגנים היא עצומה! הכי חשוב- יש מסעדה ליד הפוסאדה, ואפשר לראות את משחק הגמר של המונדיאל על בקבוק בירה שהם מכנים long neck . בקבוק של 600 cc. ועוד אחד. השולחן לידנו חוגג עם הספרדים, אנחנו מאוכזבים, אבל זה כולו מונדיאל! ממילא בברזיל מתעלמים ממנו מאז שהפסידו…

הדרך הלאה עוברת קצת ליד הים וקצת בין גבעות ירוקות- סתם עצים, קצת יערות אקליפטוסים, ובעיקר- קנה סוכר. המון קנה סוכר. מזכיר לי את העשב שסבא שלי שתל במשק שלו בניר צבי- הממתק של הילדות שלנו- חותכים ולועסים. בין התמרורים היותר מוזרים- קוף נתלה, ומיד אחר כך- "גשר" חבלים, שיהיה לקופים איך לעבור…

רב הדרך הכביש צר יותר, ובדרך כלל די טוב, והמעברים בערים הקטנות ובכפרים קצת בעייתית, אבל אנחנו צולחים הכל- צריך להתרגל לעקיפות הדדיות והפתעות קטנות בדרך.. עצירות לקפה עוזרות גם. למדנו כבר שהקפה ממיחם- אם מוצאים בלי סוכר- טוב יותר מקפה ממכונה, וגם עולה גרושים. ואם במקרה עוצרים בתחנת דלק שאין קפה, הם מגישים לנהגים "שוט" קפה. מצוין. הבוקר של יום שני מתחיל בהתרגשות גדולה. היום פריימריז, ואנחנו שותים קפה, מוודאים שהכל עובד, ואחרי ארוחת הבוקר יושבים להצביע. האמת- פרפרים בבטן יותר מכל פעם שהצבעתי- הרגשה של יום גורלי. אנחנו מאחרים בשש שעות, כך שכשנגיע לתחנה הבאה כבר נדע תוצאות! התחנה הבאה שלנו- praia dos carneiros. חוף קטן, פוסאדה חמודה ובטוב טעם- מתמקמים בדיוק בזמן כדי לצפות בשידור החי ולהנות מהמחזה! אמנם אביתר נשאר אי שם מאחור, אבל בהתחשב ברשימה המרשימה של המתמודדים, לא נראה את זה כהפסד צורב!

הי! זה בלוג על טיול! 2 סטירות לעצמי. חוזרת.

ערב יורד, גדי טורח על קפה, כי אמרו שהמסעדה במקום נסגרת בשש והאפשרות היחידה היא להזמין משלוח מאוחר יותר. רבע לשבע מתקרב אלינו בעל המקום, מדבר אנגלית, ואומר שרק עכשו סוגרים, אם אנחנו רוצים להזמין משהו. ברור- המבורגר ובקבוק יין פותרים את כל הבעיות! בשבועות האחרונים אנחנו מתעוררים יחסית מוקדם, הבוקר מנצלים את העובדה בטיול לכנסיה. כל חוף כמעט בא עם סיפור- באחד אפשר לצלול ולראות אלמוגים, באחד יש לגונות שקטות, באחד יש דולפינים, באחד חיבור של נהר גדול. לשאול את גוגל על החופים ומיד יש סיבה לעבור מחוף לחוף עד קץ הימים… אז היום אנחנו בחוף עם כנסיה. האמת שנחמד- בנויה ממש על קו המים, ושמורה היטב.

המשך היום כרגיל בשבוע הקרוב- רכיבה שלווה בין גבעות ירוקות, קצת יותר קופצנית בעיירות שבדרך, מדי פעם מציץ לנו קצת אוקיינוס. חלק גדול של הדרך עובר באזור שהוא לגמרי מסחרי, אבל בענק- מחסנים, מכולות, מצבורים של תעשיה, והכי חשוב- זמן עצירה לקפה הגיע ואין כלום! לא מסעדת דרכים, לא ישוב קטן עם מכולת, ולא תחנת דלק. חצי שעה של תסכול ואיחור בקפאין. אפילו אי אפשר לעצור בצד להכין קפה לבד כי אין תחנות אוטובוס אבל כן יש טפטוף גשם חלש אך טורדני. בסוף יש תחנת דלק. אפילו בית קפה מעוצב יפה. אנחנו מדלגים על עצירה ברסיפה לטובת olinda. מהחוף עולים למרכז ההיסטורי, היום נישן במבנה שהיה מנזר פעם. מעניין, מטופח, יש טיילת עם אחלה נוף. זוג ארגנטינאים שמתארחים כאן ממליצים על מסעדה נחמדה לערב. העליה המטורפת מהמרכז אל הגבעה שלנו מכבידה על הנשימה, אבל ארוחת הביניים שלנו מול הנוף מחזירה אותה לאט ובטוח…