התעוררנו לבוקר חדש ומבטיח- ביחוד הרשימה אותנו הגברת שניצבת על הדרך להשגיח עלינו… דיון בזמן ארוחת הבוקר על שבילי עפר- אחרי שגדי הפחיד אותי לפני הנסיעה עם רשימת כבישים שבעונה הרטובה הם בוץ כבד ובעונה היבשה פודרה עמוקה- עכשו הוא מנסה להרגיע ומראה לי את כל שבילי האדמה הקשה שאפשר לרכוב בהם בבטחה. לא מבטיחה, אבל אולי ננסה.. אנחנו יוצאים לדרך בין הסדינים והמגבות שנתלו לייבוש בחניה, היום בהיר,יפה ונעים.

הפסקת קפה ראשונה- diamantina- עיר חמודה ביותר, עם מרכז משופץ וצבעוני, כמובן כנסיה מרשימה (מבפנים פשוטה ביותר), כבישים ורחבות מרוצפים (ריצוף קולוניאלי כמובן..), הרבה תיירים ומדריכי תיירים, וכבר בירידה למרכז ברגל גדי מקלל את החזרה. לא נורא- התעמלות בוקר.

השעתיים הבאות הן רכיבה מפותלת בין ההרים, משני צידינו יערות אינסופיים של אקליפטוסים- זהו אזור הגידול והתעשיה של עץ ופחם, ואנחנו חולפים על כניסות למשאיות אל תוך החלקות, ועל פני משאיות עמוסות לעייפה גם של בולי עץ וגם של פחם. מדי פעם הנוף נפתח קצת- שונה לגמרי מהימים האחרונים. הרים קרחים, יותר צהוב ואפור, ולפעמים רואים את העמקים שבין ההרים. עצירה לארוחה בצל עץ כשמסביבנו הכל אדום- יפהפה!

הרמה שאנחנו רוכבים עליה ממשיכה לאין קץ- אחרי ששוב עצרנו לקפה בעיירה מנומנמת, השעתיים הבאות הן ברכיבה אל האופק- קטעי כביש ישרים לגמרי לאורך קילומטרים, מדי פעם זוית קטנה לשינוי כיוון, ושוב ישר. זה מקל על עקיפת משאיות, אפשר להגיע למהירות יפה, רק כפרים קטנים בדרך מאיטים אותנו בגלל הבאמפרים… פתאם מציץ לנו נהר למטה, אבל ממש קשה לצלם- העין קולטת הרבה יותר ממה שהמצלמה מסוגלת לקלוט!

סוף סוף מתחילים לרדת- עוד שעה ונגיע לעיר שבה ננוח קצת- הכבישים יורדים בשיפועים חדים, אבל יחסית ישרים ובלי סיבובים חדים- סך הכל יום רכיבה נעים, ובעל המלון שלנו שהוא גם אופנוען, מתלהב מהאופנועים ומהטיול שלנו. מציע שנלך לשתות בירה מאוחר יותר- יכול להיות נחמד אם לא צריך אופנוע בשביל זה… אנחנו די רחוקים ממרכז העיר, הרעב מוביל אותנו לפאב קרוב עם אוכל אופייני של פאבים, וכבר לא תהיה בירה היום בעוד מקום. לא צריך אוכל משובח כל יום, אבל בהחלט נשמח למצוא מסעדה טובה עם יין טוב כשנגיע לעיר גדולה! גם היום הבא דומה- כבישים ארוכים ארוכים, טורים של משאיות, עיירות קטנות של עולם שלישי כמו שגדי אוהב. עצירות המנוחה שלנו בתחנות דלק או באיזו מסעדה בעיירה מנומנמת- הכי קשה לנו שאת הקפה הם מכינים מראש ממותק. דוחה. באמת שיש לנו בעיות קשות בחיים! אנחנו נכנסים כבר למדינת באהיה, בינתיים אותם נופים, גאוגרפים ואנושיים. סוף יום רכיבה בפוסאדה בעיר קטנה- יורדים מהכביש הראשי לכביש מקביל לא סלול שלאורכו חנויות, מוסכים ומסעדות שמעל כל אחת כמה חדרים. על הכביש אנשים מסמנים לנהגים לעצור- אין ספק שנהגי המשאיות הם גורם מניע חשוב בכלכלה! אנחנו מקבלים חדר נקי ונעים למרות הסביבה הלא מבטיחה, חוצים את הכביש הראשי כדי לאכול משהו, רק חסרה הגלידה לסיום… גדי תמיד אומר שהוא איש פשוט עם מעט דרישות- אופנוע, גלידה ו… בוקר מוקדם, קפה טוב ויוצאים לדרך. היעד- חוף האוקיינוס! שעתיים וחצי על הכביש שמתחיל בשלושים קילומטרים בקו ישר- כאילו מישהו סימן עם סרגל על המפה. איתנו משאיות בלי סוף, פה ושם עיר קטנה, וגולת הכותרת- תחנות הדלק. כדי לשרת את צי המשאיות על הדרך, בכל תחנה כזו יש מגרש ענק לחניה ומסעדה עם ארוחות לפי משקל. בחלקן יש גם מקלחות, ספר, מכבסה. אנחנו בדרך כלל על קפה ומשהו קטן ללעוס… זהו. נמאס לנו. אנחנו פונים לכביש רוחבי, ומקבלים דרך פחות ישרה, עם בורות פה ושם, אבל בלי משאיות. יותר כפרים קטנים, פה ושם בית בין הגבעות, רכיבה מענגת! הערים הקטנות שאנחנו חוצים נראות חביבות מאד, ובאחת מהן אנחנו נשארים ללילה. יש גלידה על שפת הנהר, החיים טובים!

בעיר אין שום דבר מעניין, ומוקדם יחסית אנחנו על הכביש. עד אתמול בערב חשבנו שנגיע לסאלבדור היום, אבל יש שינוי בתכניות- דרומית לעיר יש אי, חלק מארכיפלג גדול, ומסתבר שישראלים אוהבים את המקום. נוסעים לבדוק. אין אפשרות להגיע ברכב- משאירים את האופנועים בחניה מסודרת ועולים על סירה עמוסה בעיקר במקומיים וסחורות. 40 דקות שיט ואנחנו ביעד. morro de sau Paolo. בכניסה מבקשים תשלום אגרה לשמירת האי, לא כולל חתול. יש שלטים גם בעברית. שורה של מריצות- זה הטקסי המקומי- מזוודות, חמרי גלם, חבילות ואפילו ילדים קטנים. גם ברחוב שלטים בעברית- ספר, מכבסה, ארוחת בוקר. ויש גם מקומיים שקיבלו חולצה ממישהו… כמו מקומות אחרים דומים- זה מקום שמתפרנס מתיירות ואפילו עכשו, בעונה הנמוכה, יש הרבה תיירים. בלי מסיבות, אבל כל השאר עובד- מלא חנויות, מסעדות, בתי מלון מכל הסוגים, וכמובן אטרקציות. שיטוט קצר ברחוב אחורי מגלה שדווקא יש מכוניות באי- ג'יפים שמסיעים מטיילים בעיקר. גדי הזמין מקום בהוסטל שחביב על החבר'ה הישראלים, נראה מי מגיע לכאן! גוטה (הפוך, גוטה- הפוך) הוא מקום חביב, וישראלי בעליל. השילוט, האוכל, ומדבקות של חיילים שאינם. קונים יין ומצטרפים לארוחת שישי מעוטת משתתפים- חלק מהחבר'ה הולכים למקומות אחרים, חלק שומרים כשרות, ובכל מקרה אנחנו לא בעונה אז מראש יש מעט… רעות היא מורה לחינוך מיוחד שכל שנה נוסעת לחודשיים, ומפתחת עם אמא שלה שהיא פרופסור בבר אילן אפליקציה להגברת קריאה ובעיקר הבנה לילדים ונוער. מור שמטייל המון חודשים ופה הוא כבר חודשיים- מנהל בפועל את המקום כי גוטה בחופשה. ורועי בטיול גדול אחרי צבא שחוזר ללמוד כלכלה ברייכמן. השיחה מעניינת, האוכל טעים, ואפילו יש קידוש.. ידענו שנתעורר גם לנוף טוב בבוקר לפעמים! אנחנו יורדים לים- חוף רדוד, מים נקיים, עדיין לא מלא מדי- כיף גדול! בחזרה מסתבר שאף אחד לא התעורר וארוחת בוקר לא נראית באופק.. יושבים במסעדה ליד לקפה וסנדביץ', וממשיכים לטייל ברחוב הראשי ועל החוף. לא מובן כל כך למה אנשים נשארים פה שבועות וחודשים- אבל אנחנו לא שיפוטיים.. זה לא רק ישראלים- גם דרום אמריקאים שזול ונעים להם לשהות פה, כמו כריסטינה שמנהלת איתנו שיחה ארוכה על הנושא. בנוסף- יש לה דעה לא משהו על ישראלים- לא בגלל מה שקורה- בגלל איך שהצעירים מתנהגים כאן. מקווים שהצלחנו להראות לה שיש ישראלים אחרים… מעבירים את היום בטיול עצל מחוף לחוף- יפה פה, אבל טוב שמחר ממשיכים! הערב ארגנטינה ברבע הגמר- תהיה חגיגה. ברור שנראה! ובבוקר נקום לנוף שאנחנו ראויים לו.

הבוקר מתארך- מור היה במסיבה אתמול ולא מתעורר, אחר כך הוא לא מוצא את הכביסה שלנו, מראש אנחנו אוכלים ארוחת בוקר בחוץ וחוזרים להוסטל לשתות קפה שחור טוב עד שנוכל לצאת.. עולים על הסירה חזרה ל valença כדי לאסוף את האופנועים- יום ראשון והעיר ריקה מאדם, מה שמקל את היציאה ממנה. הנסיעה לסאלבדור דרך היבשה נמשכת יותר מארבע שעות. דרך שניה שאותה אנחנו מאמצים בשמחה- שעה וחצי נסיעה ל itaparica והפלגה של שעה. התור למעבורת עצום, היציאה עוד רבע שעה, אבל תור לאופנועים הוא לחוד, וכולם מצטופפים כמו שצריך, אנחנו איתם שועטים פנימה, תופסים כסא בסיפון העליון, ומסתכלים מלמעלה על ההמון שממשיך לעלות.

מגיעים בחושך, אבל הרכיבה לא מסובכת, חלק מהכבישים ליד החוף סגורים לתנועה- סופ"ש הכביש פתוח רק להולכי רגל והכל מפוצץ אנשים. אנחנו יושבים לאכול- ההמבורגר הכי טוב שאכלנו עד היום (כמעט כמו ברובן..) וממשיכים לפוסדה שהזמנו ברובע barra. מקום מקסים, עם הרבה תשומת לב. יוצאים לשוטט קצת למרות שכבר די מאוחר, אבל חייבים יין כדי לסגור את היום. על הטיילת יש רק מקומות פשוטים מאד, כמובן בלי יין, אבל ברחוב יותר פנימי מוצאים באר קטן, רב האנשים שותים בירה אבל יש גם כוס יין טוב, ובשולחן לידנו בחורה עם החבר והאבא מחליטים לרקוד לצלילי הטלוויזיה ואנחנו מקבלים מופע נהדר שנמשך דקות ארוכות.

בבוקר יוצאים לסיור במרכז ההיסטורי של סאלבדור. העיר מוצאת חן בעינינו מאד! המרכז משופץ ומשוחזר כולו, המון אדם משוטט ברחובות הצרים, הכל צבעוני מאד. באהיה היא המרכז של תרבות אפריקה בברזיל, וסאלבדור היא המרכז התמציתי שלה. פה נולדה הקפואירה שהתחילה כריקוד/אימון של העבדים מתחת לאף של בעליהם, והיום יש שתי אסכולות- קפואירה אנגולה האיטית שמשלבת ריקוד ומוזיקה, וזו שאנחנו יותר מכירים כאומנות לחימה. הצצנו לשיעור בבית הספר שבמבצר- מזכיר קצת טאי צ'י.

ממשיכים להסתובב בין הכנסיות הרבות- כל אחד שהגיע בבטחה מפורטוגל רץ לבנות כנסיה כאות תודה, ויש עשרות כאלה רק במרכז! התרבות פה מעורבבת מאד- אלילים אפריקאים ש'נוצרו' (מלשון נצרות) אל תוך הקתוליות, יש כנסיה שהיתה מיועדת רק לעבדים שהמיסה שלה משלבת את הכל ביחד. האמנות גם היא מעורבבת- צבעים ודמויות עם השפעה אפריקאית, וכך גם האוכל. בסוף הסיור נכנסים לבית שמוקדש לסופר ז'ורז' אמאדו. אכזבה גדולה בגלל שאין ולו מילה אחת באנגלית או ספרדית! התעלמות מוחלטת מהתיירים!

את הערב אנחנו סוגרים במופע מקומי. באולם העליון שיעור בקפוארה וריקוד, באולם התחתון הופעה של שעה- שירה נהדרת, נגינה בתופים וכלי מיתר מיוחד שרואים גם ברחובות, וריקודים- מתחילים בריקודים של מחווה לאלים הרבים, ממשיך בקפוארה בתחילת דרכה, ועובר לקפוארה כמו שאנחנו מכירים היום ובסוף סמבה. מדליק!