תמונות אחרונות מאריקה- שער הכניסה שלנו לצ'ילה עם תחילתה של שנה חדשה, ואנחנו מתחילים להדרים. שוב זז לנו השעון- קפצנו שעתיים בלי לשים לב, 6 שעות מהארץ…

מאחר ואנחנו ממש על האוקיינוס השקט, הרי שמעכשיו שוב נתחיל לעלות, ושוב- מדבר אין סופי. אחרי נסיעה לא ארוכה עוצרים לצלם- יש שביל כניסה לאזור שמפוזרים בו פסלים- מיוחד מאד.

ממשיכים ו- אופס! עובדים בכביש, והמעבר סגור למשך שעה וחצי… הפעם אין לאן לברוח בשביל צדדי, ואין לנו ברירה- מוציאים את הכסאות המתקפלים, מוציאים ערכת קפה, ועוברים על חומר לקריאה ששמרנו בדיוק לזמן כזה..

מאחר ועכשו אנחנו כבר לא עשירים בזמן, בכל זאת מחשיך בשלב מסוים, את העצירה הקרובה אנחנו מקצרים- פיפי, סיגריה, תמונה. הלאה. אנחנו על כביש שומם למדי, יש איפה לעצור לארוחה, אבל מקומות לינה סימנו מראש כדי להספיק להגיע בזמן סביר לכל סוף יום.

רק בארבע אחה"צ אנחנו מגיעים למקום שרצינו לראות. humberston. ידענו רק שזו עיר כורים נטושה- איזו הפתעה! בטיול ארוך כמו שאנחנו עושים קשה להיות מופתעים, אבל המקום הזה משאיר אותנו בהתרגשות עצומה! המבנים- בעיקר הציבוריים, העושר שזועק מכל פינה, הפרטים, משהו בלתי יאמן בלב המדבר. אנחנו קוראים על הסיפור של המקום, וכמובן שרואים שיש גם צד אחורי- אפל יותר. אולי זו הסיבה שבכל האתר אין הסבר על המקום, אלא רק תמונת מצב.. העיר נבנתה בשנות הששים של המאה ה 19, וזו היתה עיר של חברה- מכרות מלח- נתרן- שממנו הפיקו דשן לחקלאות וגם חמרי נפץ. בגלל הריחוק מכל מקום היו בעיר את כל האמצעים הדרושים- ממאפיה ועד תיאטרון, מבריכת שחיה בגודל מלא עם מקפצה של פעם ועד בית חולים. הכל נשמר מצוין בגלל מזג האויר היבש, ורב מה שרואים בעצם שופץ והורחב בשנות ה 30 של המאה ה 20, אז נקנה המקום ע"י חברה אנגלית. חדר שנראה משעמם מתברר כאחד המעניינים- מסמכים ומכתבים שמתארים חיים שלמים- מרתק! וגם קצת רכילותי… עם פיתוח הדשן הסינתטי, ובמלחמת העולם השניה גם חמרי נפץ, פחתה חשיבותו של הנתרן, ושיווק של 80% מהצריכה העולמית ירד ל 11%, עד שבשנות ה 60 המכרה פשט את הרגל וננטש. במקום חיו אלפי אנשים, אבל רק מיעוט נהנו מכל השפע. רב הדיירים היו פועלים שנוצלו בכל מיני דרכים (שכר, תנאים) וגם כששבתו במחאה הוכו קשות- כולל הרג של משפחות! ידיעת ההיסטוריה לא מעיבה על הפלא שיש פה- אחד המקומות המרשימים ביותר שביקרנו בהם! יצאנו אחרי שעתיים כי הגיעה שעת הסגירה, עוד שעתיים לא היו מזיקות. יש בקרבת מקום עוד עיר דומה שבה נותרו בעיקר מבני התעשייה- לא נקלקל את הרושם- נוותר על הביקור בה… כמעט מחשיך, ואנחנו ממהרים לעיירה הסמוכה- pozo almonte. באמצע המדבר ויש הרבה חיים. אי אפשר להשוות למה שאנחנו מכירים מהארץ, כי הממדים של המדבר הזה לא יאומנו ממש. מקום לינה חמוד ומסודר, מסעדה נחמדה לארוחת ערב, קר מאד- כמו במדבר שלנו בלילה- טוב לנו.

לפנינו עוד יום נסיעה במדבר. נקודת עצירה ראשונה- אתר של גאוגליפים. ציורי סלע עצומים על ההרים- geoglifos de pintados. שתי טכניקות שימשו את השבטים המקומיים ועיקר הפעילות היתה בין המאה השמינית ל 14. מטרת האתר- ככל הנראה מעין תחנת מידע להולכים במדבר. מרשים ביותר.

בהמשך הנסיעה רוחות מטורפות שגורמות לנו לנסוע באלכסון, והרגשה שתכף הרוח תיקח אותנו למעלה כמו עפיפון… מצד שני- כל עצירה- ואין הרבה מקומות לעצירה- חם מאד, ורק רוצים להמשיך לרכב כדי להתקרר! עצירה ראשונה- תחנת מכס. יצאנו מאזור ללא מסים, בודקים את הניירות שלנו- אולי בגלל שאנחנו עם אופנועים לא בודקים פיזית? הזדמנות לשתות מים ולאכול משהו. ממשיכים. יש בדרך שרידים של מבצרים מתקופת מלחמת האוקיאנוס השקט- צ'ילה נלחמה בברית של פרו ובוליביה, מ 1879 במשך 4 שנים, על שליטה בנמלים ואוצרות הטבע של המדבר. מלחמה שבסופה פרו איבדה חלק משטח המדבר, ובוליביה איבדה את המוצא לים. יש גם אתרים נוספים של גאוגליפים ופטרוגליפים (ציורי סלע חרוטים) אבל אנחנו לא עד כדי כך בעניין… המקטע האחרון, 90 ק"מ מתחלף באמצע לכביש בעבודות- שלט ענק שמראה מחלף שלא מבייש כבישים מהירים חדישים, ואנחנו על דרך כבושה אך מקפיצה עד היעד- calama. לפני העיר יש מכרה פעיל, אבל אפשר להכנס רק עם הזמנת מקום מראש- אנחנו מסתפקים בתצוגה של הכלים העצומים! הגענו- מלון נחמד- ארוחת ערב חגיגית כי היום אנחנו מציינים 44 שנות נישואים!! חגיגי זה עניין יחסי כמובן, כי המסעדה לא הספיקה להתארגן על משהו בשבילנו. ספק אם היה סיכוי בכלל… וקר פה בלילה!

יוצאים מאוחר בבוקר בגלל שיחת זום בלתי צפויה בענייני החוזה של החווה, אבל לא לחוץ לנו- היום נסיעה קצרה. שוב דרך המדבר העצום- לאורך הכבישים במדבר יש הרבה פינות זיכרון- נראה שהסיבה היחידה שאנשים נהרגים פה בתאונת דרכים היא שהם נרדמים בנהיגה הכל כך מונוטונית- יש מקומות צנועים ויש משפחות שממש בונות "ארמונות". לפחות נהגים עייפים יכולים לנוח שם. אין ספק שאם נשארים ערניים המראות מאד מרשימים, ויש ספק גדול אם הצילום יכול להעביר את התחושה!

אין למקומיים נחת אם הם לא תוקעים עבודות בכביש שיגרמו לנו (באופן אישי- כמובן!) לרכב בדרך לא סלולה.. היום זה רק 11 ק"מ ואנחנו משתרכים בתוך טור של משאיות ומכוניות. מזל שמזג האויר נעים. צהריים- הגענו- san pedro de atacama. המקום שלא הצלחנו להגיע אליו לפני עשור בגלל בעיה טכנית, זה שהיינו חייבים לבקר בו ולכן יצאנו מלכתחילה לסיבוב בדרום אמריקה בינואר. מקסים. היה שווה! סן פדרו היא עיירה זרוקה, מנומנמת, ולגמרי תיירותית. הרחוב הראשי כולו חנויות מזכרות, מסעדות וסוכנויות טיולים. החורף הוא העונה המומלצת לבקר באזור- כמו בכל מדבר, נעים ביום וקר מאד בלילה- והרחוב מלא בתיירים. המלון שלנו לימים הקרובים בשולי המרכז, חמוד מאד ובדיוק מה שאנחנו צריכים. האופנועים בחניה פנימית, אנחנו יוצאים לטייל במרכז ולתכנן את הימים הקרובים- יש כמה אתרים שחובה לראות באזור.

החלטנו בעצה אחת (שלי בעיקרון) שניקח סיורים לכמה מקומות ולא נרכב אליהם. יש אתרים קרובים שהנסיעה אליהם יחסית נוחה, אבל המעניינים כרוכים בנסיעות ארוכות בדרכי עפר, ואני לא מרגישה צורך להוכיח לעצמי שאני יכולה- כבר הוכחתי מספיק. חוץ מזה- השרשרת של האופנוע מתקרבת לסוף דרכה וכרגע זקוקה למתיחה. לא נעמיד גם אותה במבחן. חוץ מזה- אנחנו בדמוקרטים! מותר לנו לא להתאמץ יותר מדי… זו בדיחה שהפכה למשהו מרגיז ומצריך הסבר- הרי בעוד 10 שנים לא נצליח לזכור למה הכוונה! קיצורו של סיפור- קיבלנו מייל ממטה הדמוקרטים שנשלח לבני 60+. הסבר יפה על כמה חשוב לא להיות שאננים, והזמנה להצטרף למאמץ לקראת הבחירות. אז מה יכולים בני 60+ לעשות? יכולים לעשות הרבה! למשל- לארגן חוג בית. למשל- לתלות שלט במרפסת. (אולי בעזרת הנכדים?) אז בימים הראשונים צחקנו נורא, ובכל התנשמות או מאמץ הזכרנו לעצמנו שאנחנו שייכים לקשישי הדמוקרטים. אבל אחרי כמה ימים, ככל שהמשכתי לחשוב על זה, התרגזתי יותר. ויש הרבה זמן לחשוב ברכיבה! אז התרגזתי מאד… מי זה הצעיר הזחוח שהוא בטח מומחה לתקשורת או פעיל רשת שמעיז להציע לי לתלות שלט במרפסת?? איפה בדיוק הוא היה מינואר 23 כשאנחנו- אפורי השיער בני הששים והשבעים פלוס יצאנו לרחובות לצעוק את צעקת הארץ הנגזלת? וגם אם מאז אוקטובר הוא וחבריו נלחמו ועשו יותר ימי מילואים מימי בית ומשפחה- גם אז, אנחנו היינו אלו שמילאנו את הכיכרות, שעמדנו עם דגלים על הגשרים, שתמכנו במשפחות החטופים בכיכר, שזעקנו איתן בקפלן, שיצאנו מהבית בכל מוצ"ש, כל מוצ"ש! שעמדנו מול שוטרים על סוסים, שחטפנו מהמכתזית וגם מהבואש, שעצרנו את חיינו- כל אחד בדרכו- במשך כמעט 3 שנים. וכל הזמן הזה חיכינו לצעירים. והסברנו לעצמנו למה הם לא באים, וחשבנו על תרוצים בשבילם, והם לא באו. שנה, ועוד שנה, ועוד אחת. ועכשיו- לתלות שלט?? תנקה את השפתיים מהחלב ותתבייש בשקט בצד! זהו. פרקתי. מעכשו אפשר להנות בלב שקט מסן פדרו! היום ארוחת ערב מוקדמת- מחר אוספים אותנו מהמלון בחמש בבוקר.. ישנו חרא, לא ברור למה, ובארבע ועשרה גדי כבר מנער אותי שחייבים להתכונן- ההוראות הן להתלבש ממש חם, כולל כובע וכפפות- אנחנו בגובה 2400 מטר, ועתידים לעלות ל 4300. יהיה קר- מינוס 8°. מתלבשים בשתי שכבות, מוסיפים סוודר ומעיל, ורק התהליך הזה לוקח זמן! מכינים קפה, שותים בנחת, ועדיין יש לנו רבע שעה שסביר שתהפוך ליותר- אוספים אנשים מכמה מקומות. אם הוא יחזור על זה מחר אתלה אותו… יוצאים. רכב חדיש, 14 מטיילים, נהג, מדריכה ועוזרת. אין חימום. יש לנו שעה וחצי נסיעה בשביל עפר טוב, חושך כך שאפשר לנמנם, ועם אור ראשון אנחנו מגיעים. el tatio. אתר גייזרים השלישי בגודלו בעולם אך הגבוה מכולם. למרות הלבוש אנחנו קופאים, באמת מינוס 8°… המקום מדהים, המדריכה מעולה, וכולנו יוצאים לשוטט באתר. כרגיל, חוץ מאיתנו יש עוד כמה עשרות קבוצות, אבל יש מקום לכולם. צילמנו המון, בררנו המון תמונות, ועדיין קשה לוותר על כל אלו שנשארו!

עכשו פורסים לנו ארוחת בוקר- השקיעו! השמש עולה ומתחילה לחמם, אבל עדיין קפוא! יש מקומות שרואים מים מושפרצים מתוך מסך העשן, מקומות שאם שמים יד מרגישים את האדמה חמימה- עוברים שם מים אל מקום הפריצה. יש גייזרים קטנים שממש אפשר לשמוע את המים רותחים מלמטה- מענין שנקודת הרתיחה היא לא 100° אלא 86°! יש קצת ריח אבל ממש לא נורא. ככל שהשמש עולה הגייזרים קטנים יותר והשילוב שלהם עם ההרים המוארים יפהפה.

מתחילים לרדת בחזרה ועוצרים לפיפי בכפר קטן- יש גם קפה או שיפודים למי שרוצה (עשר וחצי בבוקר!) כאן כבר אפשר להתחיל להתפשט, הקור נהיה סביר. יש זוג אחד עם בעיית גובה, המדריכה מבקשת שנזדרז עכשו וכך גם בעצירות הבאות- צריך להוריד אותם כמה שיותר מהר לגובה סביר.. בכל זאת מספיקים לפתח קצת שיחה עם האחרים בקבוצה- רובם צעירים מאיתנו, ודווקא היותר מבוגר מעניין יותר- שיחה איתו ועם מלו המדריכה על אזורי יין, מקומות לטיול, איך זה לטייל באוטובוס בכל דרום ומרכז אמריקה… ממשיכים לרדת, בדרך עדרי ויקוניה, עופות, מין ארנב ירקרק, וכמובן פלמינגו- רק לא כל כך ורודים. הכל יפה כל כך! לקראת 12 אנחנו כבר בחזרה- קצת מנוחה לפני הסיור הבא.

סיר אחר הצהריים קצר יותר לאתר קרוב שגם אין בו עליה משמעותית בגובה- valle de la luna. מדבר במיטבו. אנחנו בין רכסי האנדים ורכסי החוף, הרמה שבה נמצאים מישורי מדבר אטקמה ומדבר מלח עצום. אפשר ממש לראות את המלח מבצבץ מהאדמה, ופני השטח מחודדים ומרשימים ביותר. אנחנו מטיילים בכמה נקודות בשטח, כולל דיונה עצומה. הפיקוח כאן קפדני ביותר ואסור לצאת מהשבילים המסומנים, אז אין גלישות בדיונה, אין לחפש זוית צילום מעניינת, אבל אנחנו שוב עם מלו- המדריכה מהבוקר, וההסברים שלה מחפים על הנוקשות… סוף הסיור בפיקניק מושקע, אותו סגנון כמו בבוקר, אבל עם פיסקו מנגו. שווה.

יש לנו ערב שלם לטייל ברחוב עם המוני התיירים במזג אויר של מדבר בערב- אבל אנחנו אחרי יום מאד ארוך, מקצרים את הערב ונופלים לשינה עמוקה וטובה. את הבוקר הבא מתחילים רק בחמש- היום יוצאים לסיור ארוך במיוחד, תחילת האיסוף בשש בבוקר, אבל עד שכל המאחרים יוצאים מהחורים שלהם אל הקור כבר כמעט 7, נסיעה של שעה אל הכניסה לפארק הלאומי ושם פותחים לנו שולחן עם ארוחת בוקר. אנחנו 16 אנשים, אז יש חוץ מהנהג והמדריך גם עוזר- החוק בצ'ילה קובע מדריך לכל 12 איש, וכולם ממש 10! הנהג והעוזר בעלי ידע, מטיילים בעצמם, כולם יוצרים קשר בדיבור עם הנוסעים, אנשים ברמה שכיף להיות איתם. בכלל- יש הרבה מה ללמוד מתעשיית התיירות בסן פדרו- בכל המישורים!

עוד כמעט שעה נסיעה והגענו- piedras rojas. תאו המדריך נותן סקירה- סוף עידן הקרח האחרון, לפני 12000 שנים, הגיעו ראשוני בני האדם לאזור. מליון שנים אחורה- התפרצויות הרי געש (יש בצ'ילה כ 800 כאלה), יצרו מישורים גדולים מכוסים באבנים שנורו מבטן האדמה ואבק וולקני.כשהקרח התחיל להפשיר התגלו מערות בתוך ההרים שנוצרו מזרימת לבה, הקרח הפשיר לאגמים גדולים, עדרי ויקוניות הגיעו אל המים והעשב הרב שצמח, ובני האדם מצאו פה כל מה שצריך- מערות למסתור, מים לשתיה, ויקוניות למאכל ולכסות. 3000 שנים לפני הספירה הם גילו שאפשר לביית את הלאמות והתחילו לבנות מחסות ארעיים. לקח להם עוד יותר מ 2000 שנים להתחיל לבנות בתים מבוץ ולעבור מחיי נוודים לישובי קבע. (השתדלתי, אבל זו לא סקירה מדויקת…) האבנים שנחשפו מתחת לקרח החלו בתהליך חימצון- וכיוון שהיה בהם הרבה ברזל היום הן אדמדמות. צאצאי התקופה ההיא נקראים עד היום 'הילידים' ויש להם מראה אינדיאני. ממשלת צ'ילה עשתה בחכמה רבה והפקידה בידיהם את הפארקים הלאומיים- כבעלי הבית הקדומים הם שומרים על החוקים בקפידה, הכל נקי בצורה בלתי רגילה, בכל אתר יש מקום לכינוס ושרותים מסודרים, ולהם- מלבד פרנסה- יש גם הרבה גאווה!

ממשיכים לאזור אחר- סאלאר, עשיר במינרלים ובעיקר- כאלו שמאד מבוקשים היום, אבל אסור לחצוב פה… חוץ מחברה אחת במקום אחד שיש לה רשיון. מוכר משהו?… יש כאן בין היתר ליתיום, אשלגן, נתרן ומגנזיום. תאו דיבר גם על סיליקון- כנראה שיש סלעים שניתן להפיק מהם חומר גלם, אבל לא ירדנו לסוף דעתו.

נוסעים שוב, עוצרים בכל מיני נקודות תצפית- קו חוג הגדי מסומן כאן על מה שהיה דרך האינקה הקדומה. הדרך נמתחת מקוסקו ועד דרום צ'ילה, ומה שמעניין זו הפעילות של האינקה באזור. לא סתם שליטה פוליטית- הם לימדו את המקומיים לעשות חקלאות, וכך היה להם איך לגבות מסים בתוצרת!

עצירה אחרונה באגם מלא פלמינגו- הם לא מאד ורודים- הצבע הוא תוצר של המזון, אבל אציליים מאד. יש גם עופות שבונים קנים על המים- הקן נועד להקטין את הקור ועל המים- כדי להימנע ממפגש עם הפומות שמחפשות טרף קל. לא ראינו פומה…

חזרה לסן פדרו- מושיבים אותנו במסעדה מקומית לארוחת צהרים ופטפוט אחרון בין המטיילים, ויש לנו שוב אחה"צ וערב להנות מהמקום המיוחד הזה. לא ראינו ישראלים מאז שעזבנו את קוסקו, היום נתקלנו בשני מטיילים בסיורים שיצאו לאזור, ובערב- 4 גברים. הבחורה שפגשנו באחת העצירות סיפרה על מדריך שהתנכל לה בגלל ישראליותה, עד שנאלצה לבקש להחליף קבוצה. המלצנו לה לדווח במשרד שבו הזמינה- מקווים שהתלוננה! ארוחת ערב אחרונה בסן פדרו- מסעדה עצומה, מוזיקה חיה מקומית, תפריט משובח וגם שרות מצוין. זכינו. יוצאים בבוקר חזרה לעיר קלמה- זה הכביש היחיד לכיוון, ומחר מתחילות חגיגות יום העצמאות כך שכל הכלים פונו מהכביש, אף אחד לא עובד היום, והנסיעה נוחה ומהירה. מקלמה יש כביש רחב, ממש אוטוסטרדה עד החיבור לכביש 5- הטרנס-אמריקנה. אין עצירות, אין תחנת דלק, אין כלום- רק מדבר ורוח. ומלח. ממש אדמה לבנה. יש מכרה עצום שהוא בעצם לא מכרה כי הכל פתוח על פני האדמה, והוא מתפקד בצורה אקולוגית, ומפיקים בו בעיקר נחושת אך גם עוד מתכות. לאורך הדרך רואים עיירות נטושות חרבות- שריד לימים שהפיקו מלח לייצור דשן. כפר קטן מוזר שאנחנו עוצרים בו (סוף סוף אפשר להתמתח…) מציג קרונות, קטר ושאר דברים מעולם הרכבות של פעם. לדעתי, אם יש פה כביש כל כך מפותח, ולצידו מסילת רכבת (משא- לא נוסעים), כנראה שהתעשייה מאד מפותחת. כביש 5 מוביל אותנו עד לעיר עם השם המוזר- antofagasta. קצת קריאה על המקום, ומסתבר שזו עיר מפותחת ביותר והנמל שלה חשוב ביותר! תחת שלטון בוליביה שימשה כנמל יצוא למלח (כמו שכבר למדנו- לדשן ולייצור חומר נפץ). במלחמת האוקיאנוס השקט צ'ילה כבשה את האזור ותעשייה זו שגשגה עד שנות ה 20, אז פותח המלח הסינתטי וכל התעשייה קרסה, ערים ומכרות ננטשו והעיר דעכה. באמצע המאה העשרים שוב התהפך הכל כשהתגלו מאגרי הנחושת העצומים במדבר. היום בנמל של העיר עובר רב סחר הנחושת בעולם, והעיר משגשגת והיא מודרנית מאד. אנחנו רובצים במלון שלנו ממש על שפת האוקיינוס, האובר מביא אותנו למבשלת בירה שיש בה אוכל מצוין, ושוב אובר בחזרה למלון. נכון ששניים זה לא בסיס לסטטיסטיקה, אבל שני הנהגים פטפטנים בלתי נלאים- עד היום נסענו עם שתקנים… בוקר איטי מתחיל מול הים- איזה יופי!

נסיעה של שעה, בחזרה אל המדבר, והנה הגענו- היד של המדבר. הסמל של מדבר האטקמה, למרות שזה כמעט סוף המדבר.. אז הנה- גם אנחנו כאן!

יש תור קטן לצילומים ביד המפורסמת- לא מגיעים לכאן הרבה, אבל מי שהגיע מנסה לתפוס זוית טובה. אנחנו לא מצטיינים בצילום- יש לנו סבלנות מוגבלת… חוזרים לכביש וממשיכים דרומה בנסיעה במדבר צחיח לגמרי, שוב בלי נקודות עצירה, מנוחה קצרה במקום שמיועד למשאיות לבדיקת בלמים. לפנינו קילומטרים רבים של ירידה בחזרה אל החוף. לא הרגשנו שעלינו כל כך הרבה… מזג האויר משתנה שוב- התחלנו בקרירות של הים, עברנו לחום יבש ביד, ושוב מתקרר ככל שיורדים.

ממש קרובים לסוף הירידות, ההרים משנים קצת צבע- אנחנו נוסעים באזור מכוסה בקקטוסים- חלקם ארוכים אבל הרב קטנים ועגלגלים- יש פה אלפים! באחד העיקולים מתגלה עיירה קטנה, הגענו כמעט לחוף, פניה שמאלה אל עולם אחר. ההרים מכוסים פלומת עשב ירוק, ונראה כאילו מישהו עבר ושפך מלמעלה צבע כחול- זו הפריחה המפורסמת של המדבר כשיש גשם! השנה ירדו גשמים רציניים באוגוסט, ואנחנו בדיוק בזמן לחזות בתוצאה. לפעמים עוברות שנים בלי גשם ובלי פריחה. יש לנו מזל!

ההרים משמאלנו, ומימין לכביש עד האוקיינוס יש אדמה סלעית חשופה, מדי פעם מרבד כחול קטן, אבל בעיקר סוג של נוף בראשית פראי. פה ושם קבוצת בתי עץ של ילידים. היום יום העצמאות של צ'ילה, וכבר הבטיחו לנו שהכל יהיה סגור- זה יום חופש רשמי ומעט מאד אנשים עובדים- כמעט אין תנועה בכביש, מסעדות סגורות, פה ושם אוהלים ליד הים, בדיוק הפוך מיום עצמאות בישראל. הכביש "נשפך" לעיירה קצת יותר גדולה- taltal. הנוף יפהפה, העיירה קצת פחות מפתה- זו צ'ילה בסופו של דבר. המלון היחיד ההגיוני שמצאנו יקר ביותר, אבל כנראה שווה את מחירו. העיר- כמו בית קברות- תהיה חגיגה מקומית בערב, לא בטוח ששווה ללכת… יש מסעדה לידנו שכבר נפתחה- נסתפק.

בלילה סופת רעמים, גשם מטורף- חצי שעה- והיה כלא היה. עד עכשו היה לנו מזל גדול עם ימי 'לא רוכבים בגשם', שרק לא יתקלקל עכשו! בוקר יבש אך מעונן- ההמלצה לא לצאת לפני 9 בבוקר, ואכן אנחנו יוצאים אחרי 10, השמיים בהירים- יופי של מזג אויר! דרומה כל הזמן, רוח חזקה שקצת מטלטלת אותנו, אבל הנוף שווה הכל. משמאלנו- הרים קרחים בכל מיני צבעים וצורות- מדיונות ועד סלעים אדמדמים פראיים, והמון זבל לאורך הכביש. מימין- חוף סלעי ואוקיינוס בצבע כחול עמוק. הדבר היחיד שמקלקל את הנוף הוא הבתים. לאורך הכביש מקבצים של כמה בתים, כפרים של כמה עשרות בתים ועיירות גדולות יותר. מה שמשותף לכולם הוא הכיעור. אסופת עצים, לוחות ופחים בצבעים של מכל הבא ליד, בין אם הקירות, הגגות או הגדרות. שום מחשבה או יצירתיות. נדיר שרואים בית שעשוי מהתחלה ועד הסוף עם כיוון כלשהו. מעט המכוניות שרואים לא הכי חדישות אבל במצב מאד סביר. מעט האנשים ברחובות לבושים היטב ונראים כמו בכל מקום אצלינו. מה זה אומר? שבניה ומגורים הם ענין של תרבות מקומית? כאילו עושים דווקא לנוף המדהים! בשלב מסוים ההרים משתנים והם כבר לא קרחים אלא מכוסים בשכבת 'ירוקת' ופריחה לבנה עדינה מאד שבקושי רואים. נכנסים יותר מזרחה ושוב יורדים לכיוון הים. עוצרים לארוחת צהרים בעיירה קצת שונה- bahia inglesa- תיירותית מאד, צבעונית מאד, המון בתי מלון ומסעדות, והמוני אנשים מטיילים ומתרחצים בים. כאילו עולם אחר!

עוד נסיעה פנימה לתוך ההרים ואנחנו ב copiapo- מתחילים להרגיש קצת יותר ציביליזציה… עיר אמיתית, עם תנועה, מסחר ותעשיה. מכאן לסנטיאגו רק 800 ק"מ, הערב נשב ונחליט איך ממשיכים- יש לנו כרטיסים הביתה לעוד שבועיים. אולי איי הפסחא?