עוד יום רכיבה פרחוני… הכחולים של אתמול מתחלפים בהרים שוממים ולאט לאט מתגלה פריחה לבנה- מתחיל בקטן בשולי הכבישים ואז מתפשט במעלה ההרים. בכל מקום אפשרי עוצרות מכוניות לראות ולהצטלם- זאת תופעה שיכולות לעבור שנים בלעדיה, וכשהיא קורית- כולם רוצים לתעד. רב הנוסעים הם צ'יליאנים שמנצלים את חופשת יום העצמאות, אבל יש תיירים שהצליח להם… אחרי עוד הפסקה מתחילים לראות פריחה צהובה יפה, אבל כמות הפרחים קטנה יותר. מרשים בכל מקרה! את סוף היום אנחנו עושים בעיירה קטנה על החוף- כמו העצירה אתמול בצהריים, גם כאן המוני אנשים, מגרשי חנייה מפוצצים, מסעדות ופעילות שוקקת. אבל זה אחר. תיירותי של פעם, מכל הבחינות. אולי פחות פרסום? אולי סוג אחר של קהל? סוג אחר של העוסקים בתיירות? האמת- לנו זה לא כל כך משנה… אנחנו עושים סיבוב על החוף, יושבים לקפה טעים, מבקשים המלצה למסעדה ומקבלים. בעיה אחת- מתחיל להחשיך והרחובות מתרוקנים לגמרי, כל המקומות בשלבי סגירה- מלצר חביב אומר לנו שאם נזמין מהר זה בסדר- הם כבר מקפלים… הצלחנו, שבענו, דוקא נחמד היחס לעבודה!

קפה בחדר ואנחנו יוצאים מוקדם (הכל יחסי.. כמעט 9)- בשבע עוד חשוך לגמרי ורק אחרי 8 יש אור מלא ומתחילה קצת תנועה… אנחנו רוכבים דרומה לאורך החוף, בדרך כלל בגובה- רכס החוף מתנשא מעל הים ומדי פעם רואים חופים סלעיים או עם מעט חול, ים כחול ולפעמים כמה בתים מציצים. הכל פראי וכל כך יפה! בעיה קטנה- הרוח. לפי כמות ה'מאווררים' באופק זה לא יגמר בקרוב, ואנחנו ממש במלחמה! כשעתיים רכיבה ואנחנו קפואים ומכווצים- לפחות אני. הפסקת קפה בנקודת תצפית מעל החוף כדי לנוח קצת- הפסקה מצויינת, ואין על הנוף הזה! כמו בכל מדינה מתוקנת, ככל שמתקרבים למרכז אפשר לראות בתים שנראים ממש טוב בשטחים שמסביב לכפרים- עשירי העיר בונים להם בתי קיט מול האוקיאנוס וזה ממש בולט. יש שילוב יפה של בניה בנוף. סימן שאפשר…

מפה הכביש יורד, אנחנו כבר פנימה יותר מהרכס, בצד השני הרים מושלגים- האנדים. פנינו לסנטיאגו, נמשיך לראות אותם רק מרחוק. הרכיבה נוחה יותר עכשו- רוח רגילה של נסיעה, גם מתחמם קצת, עוד הפסקה אחת כדי להתעורר קצת. מפה התנועה צפופה יותר, ואחר הצהריים אנחנו כבר חונים ליד המלון שהזמנו לימים הקרובים. הערב יש זמן לתכנן את סוף הסיבוב שלנו! נורא רציתי להגיע לאיי הפסחא, אבל המחיר עכשו בשמיים והתקציב נגמר- נצטרך לוותר. יש לנו כרטיסים לספרד ב 4/10, גדי אומר שאפשר "לקפוץ" לארגנטינה לשבועיים, אבל אני כבר בהרגשת סוף קורס- היינו, ראינו, חווינו- די. הספיק לי. צריך להחליט אם למכור את האופנועים או להשאיר אותם מאוחסנים- אני רוצה שנה של שגרה, גדי חייב לדעת שיש לו אפשרות בריחה מהשגרה. מתלבטים אם להקדים את הטיסה ולטייל קצת באירופה לפני שנכנסים שוב לקלחת הישראלית- אמנם הרעל כמעט לא קיים בוורידים, אבל בטוח יתחדש ברגע שננחת בבן גוריון… הבנים מארגנים מפגש משפחתי בחג הקרוב, אז אם נצליח להפתיע ולהגיע- על זה תיפול ההחלטה! אנחנו אוהבים אתגרים כאלה… נשאר רק לחפש טיסה. אחרי בדיקות והשוואות מחירים ולוחות זמנים, נראה שהגענו להחלטה- מבטלים את הכרטיסים של 4/10 למדריד- ממילא אין טיסת המשך סבירה, קונים כרטיסים חדשים עד תל אביב לעוד 3 ימים- בסך הכללי המחיר עדיין נשאר סביר, ונגיע ישר למפגש המשפחתי. יצא לנו טוב! וכן- לא מוכרים. גדי ימצא לעצמו שותפים לרכיבה אם ירצה. בבוקר אנחנו מרוקנים את האופנועים, מארגנים מה לוקחים איתנו ומה נשאר כאן, אוספים כביסה, מנקים קצת את שארית האדמה מברזיל, ואחר הצהריים נוסעים להחנות את יקירינו אצל נועם. לא נרבה מלים על זה- חבל על העצבים… נצטרך להקדיש עוד קצת זמן מחר כדי לדעת שהשארנו את האופנועים במצב טוב עד הפעם הבאה.

את היום האחרון שלנו בסנטיאגו אנחנו מתחילים בפיצול- גדי נוסע לרחוב לירה לחפש כיסויים לאופנועים, אני הולכת למוזיאון. חלוקה הוגנת. המוזיאון ממוקם במבנה מרשים מאד, החלק הקלאסי די משעמם- ציורים ופסלים שאנחנו רגילים לראות בכל מוזיאון אירופאי גדול. יש כמה קבוצות של נוער שמקבלות הדרכה, אנשים יושבים מול יצירות וכותבים או מציירים, ויש גם משועממת שהחליטה להתאפר באמצע אולם הכניסה…

כשאני הולכת למוזיאון, ולא חשוב איזה סוג, הציפייה מראש היא לקבל השראה. לחוות יופי או סתם ענין. המוזיאון הלאומי בסנטיאגו, והמוזיאון לאמנות עכשווית הצמוד אליו הוציאו אותי די מזועזעת. האולמות היותר מודרניים קשים מאד לצפייה. הרגשה של מאבק מתמיד. אדם מול טבע. תעשיה מול מציאות חיים קשה. מלחמה ועוד מלחמה. אני לא מבינה גדולה באמנות, אבל תחושה היא משהו שלא צריך להבין בו. אמנות אמורה לטלטל אותך, אבל גם לתת תקווה. ואין פה תקווה. רק דכדוך ומועקה. ועבודה שהיא שאלת השאלות- האם טוב לך? אתה מרוצה מהחיים? כמה הקלה יש בידיעה שתיכף אפגוש שוב את העוגן שלי!

קבענו מראש להפגש במלון, אני מגיעה לפני גדי ומנצלת את הזמן לארוז את כל חפצינו, ואנחנו יוצאים ברגל לגמור עם אחסנת האופנועים- מורידים תיקים למחסן, מנתקים מצברים ומכסים יפה שלא יעמדו בשמש או בגשם. הכל מוכן לפרידה! נוסעים מכאן לאזור אחר של העיר- אין ספק שיש פה גם מקומות של עשירים באמת- מכוניות מפוארות ויקרות, חצרות גדולות עם גדרות מחושמלות, חנויות עם פינוקים לחיות מחמד, חנויות אופנה מזעזעת.. ויש כאן גם שתי גלריות שהן המטרה שלנו. גלריה פרטית לא מאד גדולה שמציגה אמנות צעירה, עכשווית וצבעונית. לא התרשמנו יותר מדי, אבל אכלנו ארוחת צהריים מצויינת במסעדה הצמודה. לא פחות חשוב… המקום השני הוא מוזיאון ראלי. מוכר? כן, של רקאנטי, כמו בהרצליה. אוסף גדול של פסלים בבנין ובחצר, קירות עמוסים בכל מיני סגנונות, בעיקר אמנות מקומית אבל גם קצת של אמנים אירופאים. וכמה פסלים של סלבדור דאלי. מעניין. זהו. ארוחת ערב אחרונה לפני שחוזרים אל הכאוס המוכר.. גדי אומר שאחרי שתי נסיעות לבאר שבע ארצה שוב לצאת אל מחוץ לביצה שלנו, אבל יש לנו עבודה לעשות- ובגילנו אנחנו מבינים שמחוייבות זו לא רק מילה! ארוחת ערב אחרונה באחת המסעדות הטובות של סנטיאגו- הצגה מעולה! ואוכל מצוין גם. סיום נהדר. לסיבוב שלנו. ערב חג בבית! עד הפעם הבאה.