נפרדים מהעיר החמודה פרטי, ויוצאים בדרך הארוכה לאורך החוף- חלק מהנסיעה בתוך יער, חלק אחר בישובים קטנים- אנחנו בגובה ומדי פעם האוקיינוס מציץ אלינו בין עצים או בתים- המון חופים קטנים, שחלקם פרטיים וסגורים. עצירה קצרה וביקור במתקן אנרגיה גרעינית שפתוח לקהל- מעניין, ובהכרח נשאלת השאלה מה הנזק הסביבתי של מתקן כזה אם הם כל כך טורחים להציג כמה נפלא המקום.. בטוח שיש להם חוף נהדר!

טעות קטנה בניווט מכניסה אותנו לעיר קטנה וסתמית. אנחנו רואים פה ברזיל אחרת. הכביש פצוע, הרחובות עייפים ואפילו האנשים נראים אחרת- סתם חיים. זו לא עיר של עוני ומצוקה- פשוט סתם מקום בלי שום חן. עולים חזרה לכביש הנכון- הכניסה לריו ארוכה אבל נוחה מאד- אנחנו על קו החוף כל הזמן, כביש רחב ונח מאד. תמיד מפחיד אותי להכנס לערים גדולות בגלל התנועה הצפופה, אבל הפעם אין שום בעיה. שעת אחר צהריים מוקדמת, אנחנו צמאים והתחת קצת כואב מהרכיבה הרצופה- עוצרים במסעדה ליד הדרך- המקום מפוצץ באנשים וכולם עם עיניים על המסך הגדול. הגענו בדיוק למחצית השניה של ברזיל- יפן, הקהל משולהב עם הגול הראשון של ברזיל, ואנחנו נדחקים לשולחן עם 2 בחורות מקומיות שצועקות לשחקנים. בירה צוננת עושה עבודה נהדרת, ואפילו הקבצן המקומי תופס לי את היד בהתרגשות עם הגול הבא. לא ידענו שאפשר להנות ממשחק כדורגל- עד סוף המונדיאל אולי נתמכר…

מאחר ואנחנו מתכוונים להשאר בעיר כמה ימים, לקחנו דירה קרוב לים, על קו התפר שבין שכונות קופה קבנה ואיפנמה- הצליל של השמות כבר מעורר ציפיה- הגענו! הבעיה עם לקחת דירה היא התהליך של הכניסה- תמיד עם מצלמה שמצריכה זיהוי מוקדם ורישום, והפעם גם יש קבלה בכניסה אז בכלל התהליך מתארך ומייגע. נהיה מאוחר מדי לחפש אוכל כדי לאכול בדירה, אבל יש תמיד איפה לאכול ברחוב. אנחנו יושבים במסעדה בחוץ, נכנסים כמה אנשים וגדי בטוח שאחד מהם הוא דני- בעלה של סוי- מלצרית מימים רחוקים מאד באל גאוצ'ו בירושלים. רק לפני כמה ימים התכתבנו איתה בנסיון לאתר ברזילאית אחרת שעבדה איתה- קרינה שהגיעה לארץ ממנאוס, וחזרה לשם. גיחה לשרותים מסתיימת בחיבוקים ונשיקות- אכן דני, שעובד בקרן היסוד בדרום אמריקה ואיתו חבורה של ישראלים. מצחיק. העולם קטן… את הבוקר אנחנו מתחילים בשיטוט כהרגלנו, להבין איפה אנחנו ומה יש בסביבה הקרובה. הלאה לאורך החוף- לא מאד חם אבל הטיילת מלאה, אנשים בים, ואנחנו לומדים משחק חדש- סוג של כדורעף חופים, אבל בלי ידיים בכלל- רק בעיטות וראשיות. נחמד ביותר והם ממש טובים!

החלטנו שהיום נראה את ריו דה ז'נירו מלמעלה- ניסע להר הסוכר, ולפסל ישו הגואל. אפשר ללכת ברגל- רק 4 ק"מ לראשון… אבל אפשר גם הובר. עשרים דקות ואנחנו שם. כרטיס לרכבל ועולים- אמנם הם נופלים לפעמים בכל מיני מקומות בעולם, אבל זו הדרך היחידה. הר הסוכר נקרא כך בגלל הצורה שלו, ורואים ממנו את העיר, הנמלים הקטנים, ומרחוק גם פסל ישו. העליה בשתי פעמים, ודווקא העצירה הראשונה יפה יותר ואנחנו מתעכבים בה, שותים קאיפיריניה מול הנוף (אם לא נוהגים- שותים..), ונהנים גם מהנוף האנושי. מה גורם לנשים ונערות להתלבש כמו לנשף, כולל נעלי עקב וריסים עצומים, וללכת לטייל כך בעיר? כנראה שאם מצטלמים בכל מקום צריך תלבושת שתתאים לתפאורה! ולמה כשמצלמים סלפי של הפנים על רקע הנוף צריך לכופף רגל באלגנטיות? לישו הפתרונים.. גם אנחנו הרמנו רגל!

ירדנו בשלום מהרכבל- עכשו נוסעים לראות את הגואל מקרוב. שוב נסיעה של כעשרים דקות, והפעם עולים גבוה יותר עם רכבת. נסיעה של רבע שעה במעלה ההר דרך הג'ונגל, הצצות קצרות דרך הצמחייה לים שמתחתינו, וזהו- אנחנו למעלה. מתפעלים מהגודל ומהעבודה שנעשתה כאן. מוזר שבחרו להלביש אותו דוקא במקום חם- באירופה הקרה הוא מתרוצץ בתחתונים בלבד… קצת עמימות באוויר כך שהעיר והים לא נראים הכי טוב, מה שלא מונע מכולם לצלם עוד ועוד. כמובן שגם אנחנו מצלמים ומצטלמים- גדי כל הזמן אומר שאין לנו מספיק תמונות, אבל מה לעזאזל עושים עם כל התמונות האלו?

מתחיל להחשיך, בכל זאת חורף, בחזרה לדירה שלנו- הנהג לא יתן לעבודה להפריע לראות משחק כדורגל, אבל אנחנו מגיעים בשלום- קניות בסופר לימים הקרובים, לא שנאכל אוכל ביתי- המטבח לא משהו- אבל קצת נחסוך בארוחות בחוץ. יש נטפליקס, יש מקלחת טובה, יש קפה- כל מה שצריך בשביל להרגיש שהחיים נורמליים. שיטוט בפייסבוק מערער קצת ומזכיר לנו שהחיים הרגילים מצריכים עוד הרבה מאמץ כשנחזור, אבל לפחות אני (גדי איש לא מסובך מבחינה פסיכולוגית) מצליחה להעביר הלאה ולא ליפול. הרעל התנקה…

היום הבא מוקדש למנוחה. מזמן לא נחנו… אנחנו קוראים, עובדים קצת על תכניות לחזרה, לומדים קצת, אוכלים בדירה, רק בערב יוצאים לאכול גלידה ופוגשים 2 ישראלים מההוסטל שממול. הם כבר אחרי כמה חודשי טיול בדרום אמריקה, ועכשו נשארים בריו- מסיבות, בחורות, ים וסתם מעבירים את הזמן. מגיע להם לפני שיכנסו למרוץ הרגיל! יום חדש- נוסעים למרכז ההיסטורי לסיור ושומעים הסברים על ימיה הראשונים של העיר, על מערכת היחסים של הממלכה החדשה עם פורטוגל (וגם ספרד), קצת פיקנטריה על בית המלוכה המקומי. מעניין. נכנסים לכנסיות קטנות מקושטות בהגזמה, עוברים ברחובות מרוצפים מפעם ומקומות ששוחזרו. ריו דה ז'נירו מאירה פנים לתיירים ובהחלט יש בה עניין! היו כמה הסברים שמרמזים שהפורטוגלים לא היו העפרונות הכי חדים בזמנם, והרצון שלהם להביא את אירופה לברזיל רק אחד מהם… אפילו הביאו אבנים קטנות לריצוף המדרכות שנשארו עד היום. בערב הליכה קצרה על הטיילת- קו החוף מואר כמו אור יום, מה שעושה אותו מאד בטוח לטיול, מילדים שמשחקים ועד נשים שמטיילות לבד.

לא נוכל לעזוב את ריו בלי להתרחץ בחוף של קופה קבנה- זה כאילו לא היינו פה! מזג האויר נעים, בארץ לא היינו חושבים על ים, אבל פה זה חלק מהחיים. יצאנו בלי טלפון אז אין תמונות… מאד הרשימה אותנו בחורה שבאה לעבוד- הגיעה עם תיק גדול ופשוט עשתה תצוגת אופנה פרטית בנסיון למכור שמלות- שיטה נחמדה. הרוכלים שמסתובבים עם ערמות בגדים/כובעים/משקפיים ועוד כהנה וכהנה יכולים רק לקנא! לקראת צהריים שוב יוצאים לסיור, הפעם בשכונת סנטה טרזה. פעם זו היתה שכונה של עשירים, היום יותר בוהמית. אנחנו עולים בקרונית חשמלית שעושה סיבוב עד למעלה ומשם מתחילים לרדת בשיטוט בין מסעדות, ברים, מוכרי בוטנים וחנויות צבעוניות חמודות. יש נקודות תצפית על העיר, והאטרקציה הגדולה היא המדרגות של סלרון- אמן ברזילאי שעשה פרויקט של כמה שנים בהדבקת אריחי קרמיקה מכל העולם על 215 מדרגות מהעיר התחתית עד השכונה. יש אפילו כמה מישראל. נחמד, צבעוני ובעיקר מושך תיירים.

את הערב אנחנו מבלים בשולי שכונת אפריקה הקטנה- פדרה דה סאל- אבן המלח- היא שריד לתקופת העבדים, ככל הנראה מקום הולדת הסמבה, ופעמיים בשבוע המקום מתמלא בחוגגים, מוזיקה ורקדני סמבה. היום יש להקה שמנגנת ושרה. נחמד ביותר.

בין היתר היום למדנו קצת על האזור- הפורטוגזים שהגיעו לכאן ראו את הלגונה הגדולה וחשבו שזה נהר. זה היה ב 3 בינואר, ומכאן שם המקום- הנהר של ינואר- ריו דה ז'נירו. כבר הזכרתי את העיפרון… עם הגעתם הם ביראו את היער, ומאחר שלא היו מים מתוקים- הנהר לא ממש היה נהר- היו צריכים להביא מים, ולכן יש כאן אקוודוקט מרשים. בהמשך התגלה שהאזור לא ממש מתאים לחקלאות, זו עברה פנימה, והיער נשתל מחדש. הג'ונגל האטלנטי שונה מהג'ונגל של האמזונס- בצמחיה ובבעלי החיים- אבל לא פחות מרשים! יש בעיר פארקים גדולים, גן בוטני גדול והרבה אתרים שאפשר להפליג אליהם. פחות מתאים לנו.. הבוקר האחרון שלנו, ריו נפרדת מאיתנו בדמעות, וזו פרידה ארוכה. שוב למעלה משעה לצאת מהעיר, דרך שכונות מטופחות, שכונות מוזנחות וגם פאבלות כמו שידענו שיש. הכביש עובר מעל הכל- לא ממש נכנסים- אבל העליבות ניכרת. עלובי החיים באמת הם אלו שאפילו בפאבלות אין להם מקום, והם ישנים במחסות קרטון מתחת לגשרים ובאיי תנועה. ראינו אותם גם במרכז העיר- 'שכונות' של דרי רחוב, אנשים שמהלכים כמו זומבים ברחובות, עצוב. היום אנחנו מתחילים לעלות למדינת מינאס ז'ראיס- אזור המכרות, הנחלים והמפלים. אולי נתחרה קצת בנתן ובטי שמטיילים בארה"ב, כל יום בנחל אחר… הירוק פתאום ירוק מאד… איזה יופי! ממש כיף לרכב, נהיה גם קריר יותר, טוב שיצאנו מהעיר!

לקראת חשיכה, שזה מוקדם- חמש, חמש וחצי, מגיעים לעיר קטנה- bom jardim de Minas. לא חשבנו שצריך לחפש מקום לינה מראש, אבל מסתבר שנפלנו על סופ"ש שיש כינוס אופנוענים… הפוסדה שהגענו אליה כמובן מלאה, אבל בעלת המקום מתקשרת לכמה מקומות, מוצאת מקום קצת מחוץ לעיר וגם מובילה אותנו כי הכביש הראשי סגור בגלל הארוע. המקום חמוד, נקי ומסודר- רואים שהיה קודם מוטל, אבל היום הוא מתפקד כמלון קטן. הבחור שמקבל אותנו לא יודע מה זה ישראל- בברזיל לא מכירים… כשגדי אומר לו המקום שישו נולד- הוא נמס במקום. איזו התרגשות! ממש גורם לנו להרגיש לא נח מרב שהוא מסתכל עלינו בהערצה…

מתארגנים ליציאה- חייבים להיות בעיר ולהשתתף בחגיגת האופנועים! האמת? אוותר על האמת.. מלא דוכני אוכל ואלכוהול ברחוב, במה עם הופעות של זמרים בקצה אחד, 3 דוכנים עם חולצות סטייל הרלי דוידסון בקצה השני, הרבה אופנועים כולל כמה מוזרים עם 3 גלגלים. כל אנשי העיר פה נהנים מההמולה, גם הגברת שעזרה לנו פה עם בעלה- מנסים להחליף כמה מלים- מאד קשה כשאף אחד לא יודע כלום חוץ מפורטוגזית… ובנוסף- המבטא שלהם קשה להבנה .

בבוקר חיבוק, צילום והמון ברכות פרידה מהבחור במלון- נראה שעשינו לו את השבוע…

מתחילים לעלות צפונה. הדרך יפהפיה. כל גווני הירוק האפשריים, גבעות שחלקן מעובדות, הכביש מתפתל בעדינות- כיף גדול. מצב הכבישים והשילוט הרבה פחות טוב מקודם, אבל בהחלט סביר. מזג האויר קריר ונעים, עוצרים לקפה ושוב קפה- כולם מחייכים אלינו וממש נעים כאן! גדי עוצר במפעל רהיטים- מזל שהכל סגור ביום ראשון… אבל העקשן מגלה חנות גדול פתוחה, למזלו באמת יפה ושווה להסתכל! עוברים בעיר חמודה- האמת שהכל חמוד כאן! גדי כמעט נשאר לקנות מלון מלפני 150 שנים, אני מצליחה לשכנע אותו שהיום אין זמן לזה…

לקראת חמש מגיעים ליעד להיום- congonhas. מתארגנים ליציאה לכיוון המרכז כדי להספיק לראות לפחות את המחצית השניה של המשחק- ברזיל מול נורבגיה. הליכה מאתגרת, כי הקתדרלה במעלה הגבעה- הנשמה כמעט יוצאת לנו, אבל מגיעים בדיוק בתחילת ההפסקה. קהל רב יושב בחצר גדולה של מה שהיה פעם בית הארחה לעולי רגל. מסביב כמובן דוכני אוכל ושתיה, בני הנוער מנעימים לקהל את הזמן בריקודים, ואנחנו תופסים מקום ונהנים מהאווירה. הבעיה היחידה- נבחרת ברזיל שעושה בושות, ובהפגנתיות רבה הקהל אחרי השער השני שחטפו פשוט קם ועוזב את המקום- אפילו לא מחכים לראות את סוף המשחק. איזו אכזבה! מבחינתנו אין בעיה. הולכים לאכול פיצה, רק חבל שלא תהיה החוויה של לראות את ברזיל משחקת עם ההתלהבות של הקהל המקומי! מה שבטוח- היה שווה לטפס עד כאן בשביל לראות את מרכז העיר.

בוקר וגדי מודיע לי שהיום אנחנו עולים לקתדרלה עם האופנועים. אני, מנגד, מודיעה לו שאין מצב… יוצאים לדרך כשהכוונה לעבור בכמה ערים קטנות עם מבנים היסטוריים יפים, מה שמתגלה כחסר טעם לחלוטין- נכון שבכל עיר כזו יש כנסיה ועוד שניים- שלושה מבנים שמשופצים ושמורים היטב, אבל כדי להגיע אליהם צריך לעבור בנסיעה איטית וארוכה דרך רחובות צפופים ומשמימים. מחליטים לוותר, וכשיזדמנו לנו מקומות יפים נעצור בהם. הדרך מתמשכת בלי נופים יפים, וקצת באשמתי- לא עוברים במקומות מעניינים- גדי מתחשב בתכנון הדרך בפחד שלי מדרכי עפר וכבישים עם 'ריצוף קולוניאלי', במיוחד כשמדובר בעשרות קילומטרים כאלה. היום פשוט משעמם, אבל יהיו ימים טובים יותר.. יהיו גם מקומות יפים יותר לישון בהם!