פלוריאנפוליס חביבה. אנחנו יוצאים ליום סידורים משעממים אך הכרחיים- להחליף כסף, לקנות משחת שיניים ודאודורנט. נשלחנו להחליף כסף במרכז קניות של הרבה כסף- כל המותגים הבין לאומיים הגדולים והמוכרים נמצאים פה. משעמם לגמרי.. מזל שזה לא בדיוק מה שאנחנו אוהבים לעשות! אפילו את הקפה שמגיע לנו אנחנו מעדיפים לחפש בחוץ. עכשו צריך לנסות לחשב מסלול לשבועיים הקרובים כדי להספיק להגיע לאירועים מסוימים. חמים ונעים כאן, ובצהריים המוסך מודיע לנו שיש עיכוב, האופנועים יהיו מוכנים רק מחר בסוף היום. אין ברירה- נצטרך להתבטל יום נוסף… מנצלים את היום הנוסף כמו תיירים. פלוריאנפוליס יושבת סביב מעבר יבשתי צר כך שיש מין אגם בצד אחד והים בצד השני. המלון שלנו איפשהו באמצע ה'אי', ואנחנו נוסעים לחוף הים. שכונה ציורית, בתים של עשירים למעלה, בתי עץ פשוטים למטה והרבה הוסטלים של פטיש-מסמר על קו המים. באים לפה גולשים ויש תיירות קיץ רבה- אבל בעונה הזו כמעט אין תיירים. חיים פה אנשים מכל העולם שהתאהבו באוירה ובנוחות הכלכלית של ברזיל באזורים הפשוטים. אנחנו משוטטים בסמטאות ובחוף (שבאמת יפה), יושבים לקפה ועוד אחד, וכשמתחיל לטפטף חוזרים לחדר היבש והבטוח שלנו. בערב מסעדה חביבה אבל יקרה יחסית, מתקבלת החלטה להשאיר מקומות כאלה לפעם בשבוע בלבד. בכל זאת יש מגבלות תקציב מסוימות.

ברונו מהמוסך מתקשר לשאול אם נהיה מוכנים להתראיין לטובת פרסום. אין לנו התנגדות, ובלבד שלא יעכבו אותנו. קובעים שנהיה במוסך בעשר בבוקר, נתראיין ונלך. אנחנו מגיעים בזמן, הצוות כבר שם עם דפי שאלות מתורגמים- המראיינת מדברת פורטוגזית, גדי ידבר בספרדית ואחר כך יערכו ויסדרו הכל. האופנועים שלנו עברו שטיפה רצינית לכבוד הארוע והם מוזזים ברקע עד שכולם מרוצים. אין ספק שנפלנו להם טוב- cfmoto חדש בברזיל וההזדמנות להציג אותו לקונים פוטנציאלים דרך מי שכבר עשה 10000 ק"מ בכביש ובדרכי עפר היא נהדרת. טוב- גמרנו, נסענו. צפוי פה גשם רציני היום, אבל למרבה המזל הוא נשאר כאן כשאנחנו עולים שוב בגובה לכיוון קוריטיבה. נסיעה די מנהלתית- אין חווֹיות בדרך, אין נקודות עצירה מיוחדות, העיקר להגיע לפני החושך. curitiba נחשבת לעיר מתוכננת היטב שערים אחרות לקחו אותה כדוגמא ואפילו זכתה בפרס מהאו"ם בתחום תכנון ערים. מבחינתנו היא עיר ענקית עם תנועה צפופה… אנחנו מתמקמים בשכונה טובה ויוצאים למסעדה ביתית ארגנטינאית. טלויזיה גדולה בחלל פצפון- הערב ברזיל משחקת מול טהיטי. בתחילת המשחק בעל המקום עובר ורושם הימורים על התוצאה- מי שמנחש נכון מקבל בקבוק יין. זה אומר שנצטרך להשאר עד סוף המשחק? חוץ מאיתנו עוד שולחן של יפנים וכמה שולחנות של מקומיים וכמובן המלצרים הארגנטינאים- כולם בעניין המשחק. בגול השלישי בעל המקום מתחיל להילחץ- 4 אנשים הימרו על 3-0, עכשו הוא מחכה לגול נוסף- עדיף של ברזיל כמובן! האוירה מתחממת, כולם מדברים עם כולם, בקבוק יין נפתח והכוסות מתמלאות, ערב נחמד. המשחק עובר לנו מהר, את בקבוק היין שהרווחנו אנחנו משאירים- נבוא שוב מחר ואז נשתה אותו! כשכולם מתחילים להפרד הטלפון משמיע התרעה- לא רק שלנו כמובן. אין פה טילים מתימן- זו התרעה לסופה מתקרבת. תכננו לטייל בעיר מחר, יש מצב שנשאר במיטה עם ספר או נטפליקס… ברחוב המוני אנשים שחוגגים את הניצחון- יהיה מעניין פה אם ברזיל תיקח את המונדיאל! הבוקר מעונן אחרי לילה גשום, אבל יבש, ואנחנו מתחילים בסיבוב במדרחוב שהוא אחד הראשונים בעולם. לא מעניין חוץ מכמה נקודות יפות. קרון הרכבת המשופץ באמצע המדרחוב הוא מעין ספריה- רעיון יפה. וגילינו מה הגרעין הענק שדומה לג'וק שמוכרים בכל מקום- כשאכלנו אותו לא הבנו מה זה, מסתבר שזה כמו צנובר- האיצטרובל של האורן המקומי (שהוא מקור שמה של העיר) שונה מזה שאנחנו מכירים, והחלק שאוכלים הוא האיצטרובל עצמו! מתחיל לטפטף אבל יש עדיין 2 מקומות שרצינו לראות- בית האופרה ומוזיאון "העין", שניהם מבנים מעניינים. מחפשים מקום לקפה עד שהגשם ירגע, אבל הוא רק מתגבר- זו כנראה הסופה שהבטיחו לנו.. הובר וחוזרים לחדר- בכל זאת ספר ונטפליקס.

אנחנו יוצאים מקוריטיבה לכיוון הים- יעד כללי סאו פאולו, אבל זה בערך 7 שעות נסיעה, אז שמנו במפה עיר קטנה באמצע הדרך בתקווה שתהיה נחמדה.. לפני היציאה מהעיר עוצרים בחנות גדולה של רהיטים מעץ ממוחזר- לשטוף את העיניים במשהו יפה. מכאן כביש רחב וטוב (עם עצירות לתשלום אגרה למרות שזה לא כביש מהיר), כל הזמן כמעט בירידה, ובדרך רואים טיולי מועדונים- קבוצה של אופנועי הרלי דוידסון, קבוצה של חיפושיות בצבעים משובבי עין, אבל רב התנועה היא של משאיות. לא נגזים אם נגיד שעברנו אלפי משאיות, כנראה שנח להם לנסוע דווקא ביום ראשון- לעומת זאת מכוניות אין הרבה בכלל. המשאיות, שרובן ארוכות מאד, מתנהגות על הכביש כמו מכוניות פרטיות- נוסעות במהירות ועוקפות כאילו אין להן משקל בכלל. כל הזמן אנחנו צריכים להזהר שלא יחליטו לזוז מסלול פתאום בלי להתחשב בנו… השעה האחרונה בכביש צדדי יותר- קודם כל נפטרנו מהמשאיות, בנוסף אנחנו בתוך יער של ממש, מזג האויר מצוין- כיף של רכיבה. מדי פעם יש כניסה ליער- בית, חווה, מפעל, כפר של כמה בתים- אין יותר בתי עץ, הכל בניה- עניין של מזג אוויר או אולי לחות? אנחנו מגיעים אחר הצהרים לעיר- iguape. קסם של מקום. קטן, שקט, מעבר מים בתוך העיר ובצד השני הים. כיכר ענקית מטופחת ולידה כנסיה גדולה. ברים, מסעדות ופיצריות מסביב. אפילו ראינו כנסיה שהיא יותר מקום מפגש מאשר כנסיה וקוראים לה shekina… יצא טוב. עוד יותר טוב-הפוסאדה שהגענו אליה. כשבוחרים מקום אנחנו בודקים בבוקינג כמה דברים הכרחיים- חניה, ווייפיי, מקלחת בחדר. וכמובן שישאר בתקציב של עד 60$. לפעמים מופתעים לטובה. ארנלדו וסוזי קצת צעירים מאיתנו, אוצר המלים שלהם בספרדית ואנגלית ביחד לא עולה על חמישים, אבל זה לא מפריע להם לפטפט איתנו בחופשיות. הם גרו בעיר הגדולה, עבדו והקימו משפחה. לפני קצת יותר מעשרים שנים החליטו לחזור ולשפץ את בית המשפחה העתיק של ארנלדו, ולהיות חקלאים. מלבד הבית הגדול יש להם שטח חקלאי גדול- מגדלים בננות, עדר של באפלו, ועוד גידול שלא הצלחנו לזהות. בחצר יש בריכת דגים (שפמנונים?) לא גדולה אבל כנראה שעם 'יבול' לא רגיל, כמה תרנגולות, וכמובן כלבים. מה שאנחנו חושבים שהבנו- הבית נבנה בערך בשנת 1700, המשפחה שלו הגיעה לברזיל מספרד, והם היו נוצרים חדשים- כלאמר- הוא מצאצאי האנוסים. האיש, מלבד היותו פצצת אנרגיה, גם סקרן מאד ולמדן גדול. הספיק לבדוק עלינו בפייסבוק עוד לפני שהגענו, אהב את ההגדרה- מסע לניקוי רעלים, קורא למונדיאל 'לחם ושעשועים', וכבר בדק והבין שהאופנועים שלנו הגיעו עכשו לברזיל. אין ספק שעם שפה משותפת היינו נהנים משפה משותפת… בוקר ואנחנו שוב על דרך נהדרת לכיוון הכביש הראשי לסאו פאולו, יש לנו 3 שעות נסיעה, בלי לקחת בחשבון עצירות לקפה ואוורור תחת מהנסיעה. היום למזלנו יש פחות משאיות בצורה משמעותית. ככל שמתקרבים לעיר גם מתחמם יותר- לא קיץ, אבל בהחלט אפשר להתחיל להוריד שכבות. שישאר ככה. נסיעה בעיר גדולה מראש מפחידה אותי, אבל זה תמיד קל יותר תוך כדי- עוד רחוב, עוד רמזור, רק הרבה מהם… פורקים את עצמנו במלון. יש ווייפיי, חניה ומקלחת בחדר, אבל בלי הפתעות… אין מה לעשות- רב בני האדם חסרי סקרנות לחלוטין, וזה הופך אותם ללגמרי משעממים. יש לנו ויכוח על כמה ימים צריך להקדיש לעיר גדולה- גדי בטוח שיש תמיד הרבה מה לראות, אני אומרת שעדיף מקומות קטנים. לקחנו מלון לארבעה ימים, ונראה שאני צודקת… הערב עוד מספיקים לשוטט בשכונה שהיא אחת האטרקציות בעיר- ציורי קיר וגרפיטי ברמה גבוהה, והרבה מקומות קטנים שבעיקר מגישים בירה ונשנושים. וכדורגל. מחר נבדוק עוד מקומות- אולי העיר תפתיע אותנו!

הבוקר הראשון שלנו בברזיל מתחיל נהדר- שמיים נקיים, שמש נהדרת, אבל קריר- מצויין לרכיבה- רק צריך ללבוש משהו חם מתחת לחליפה. הנסיעה צפונה נראית על המפה משעממת, והיא אכן כזו… כביש ארוך וישר, הדבר היחיד שמרים אותך זה להקות קטנות של ציפורים שנחות על האספלט ומתרוממות לכמה מטרים הצידה כשהאופנוע מתקרב. מוזר שאנחנו נוסעים צפונה והשמש מולנו, אבל אין טעות- אנחנו אכן נוסעים צפונה… ממזרח לנו "מאווררים"- ככה אנחנו קוראים לטורבינות רוח, אבל אין רוח היום. האדמה שחורה ובוצית מהגשם, שדות עצומים שעברו עליהם עם טרקטור ויצרו חריצים- אולי כדי לנקז את המים? בהמשך יש לגונות גדולות, בין הפרות השחורות רואים פה ושם עופות גדולים וקצת קפיברות רובצות ליד המים. לקראת צהרים מתחיל טפטוף קל אבל אנחנו נחושים להשאיר את מזג האויר הנח איתנו, ואכן מצליחים. עוצרים לארוחה קלה על הדרך, ואחר צהריים מוקדם מגיעים ליעד של היום. pelotas. עיר קטנה וחביבה, סיבוב במרכז העיר כל עוד יש אור. הכבישים שכחו מזמן איך להיות ישרים- רובם מרוצפים ולא סלולים, עם הרים וגבעות, אבל נראה שזה לא מפריע לאף אחד. חוטי החשמל כמיטב המסורת בעולם השלישי, וגם זה לא מפריע לאיש כנראה… המון מבנים ישנים שמשוועים לשיפוץ- יש פה מבנים יפהפיים עם חזיתות מעניינות שחלקם פשוט נטושים, מדי פעם עוברים מבנה ששופץ ונצבע- איזו עיר מקסימה שוכנת מתחת לפיח ולאבק! המדרחוב במרכז סתמי, אבל יש קפה טוב, ובדרך כלל לא צריך יותר מזה!

בוקר מעורפל, אבל אנחנו יוצאים בציפיה למזג אויר טוב בהמשך. הטמפרטורה קצת קרירה מדי- כל השבוע בין 15 ל 18 מעלות בשעות היום. זה עדיף כמובן על קיץ, אבל מצריך עצירות תכופות לקפה ופיפי… הדרך טובה ברובה, שטחים חקלאיים לכל האורך וזה יפה לראות, חלק ניכר מהכביש בשיפוצים אבל הכל משולט ומאורגן- נח מאד לרכיבה. אחר הצהרים אנחנו ביעד שלנו- porto alegre. בחרנו לישון היום בהוסטל ממש, קרוב לאזורי הבילוי והאוכל, קרוב יחסית למרכז ההיסטורי, ויש לנו זמן לשוטט ולראות את העיר. ציורי הקיר מאד בולטים פה- בתים קטנים, בניינים גבוהים וסתם חנויות- המון צבע והשקעה. הקתדרלה מאד מרשימה, אם כי בפנים היא פשוטה מאד. מפה אנחנו מטיילים לכיוון הנמל, נכנסים לשוק המרכזי בבנין ששופץ והוא מעניין ומלא בחנויות קטנות- בשר, דגים, ירקות ותבלינים. הרבה מקומיים עושים פה קניות, ובקומה השניה מסעדות עם מחירים שלא קשורים למה שקורה ברחוב. ממשיכים לשוטט והולכים בעקבות המוזיקה- קיוסק/מסעדונת עם שולחנות קטנים על המדרכה, חבורה שמנגנת וזמר ששר שירים לא מוכרים לנו, הקצב עושה את שלו ואנחנו יושבים לבקבוק בירה בין כל המקומיים ופשוט נהנים מהאווירה. לסיום שיר של גל קוסטה- סוף סוף משהו שאנחנו מכירים! בדרך חזרה להוסטל יושבים באחת מהמסעדות הרבות שברחוב כדי לסגור את היום. לא נעים, אבל ההשוואה למחירים בארץ קצת מעליבה… נחמד לטייל ככה.

שוב בוקר אפלולי קצת, אנחנו עולים היום לאזור קצת יותר גבוה, וכנראה שהערפל ילווה אותנו. לוקח לנו כמעט שעתיים להחלץ מסבך הכבישים של פורטו אלגרה וסביבותיה, וכן- יש שכונות עוני אמיתיות כאן, ואנחנו על כביש 116 שנקרא הדרך הרומנטית. זקוקים לפרשנות…

העיירות פה הן תערובת של ברזיל וגרמניה ולנו זה נראה קצת מגוחך, אבל מכרינו בארגנטינה אומרים שחייבים להגיע, אז באנו. באחת העיירות עצרנו לארוחת צהריים במסעדה שמתחפשת להולנד, כולל תחנות רוח, נעלי עץ ענקיות ומארחות בלבוש הולנדי מסורתי. כבר כתבתי מה דעתי. גולת הכותרת של האזור הן העיירות gramado ו canela. אנחנו עוצרים בראשונה- קצת הלם תרבותי. כמו לנחות בברילוצ'ה… המוני אנשים משוטטים בין חנויות בגדים וקשקושים, יין ושוקולד, בארים ומסעדות, וכמובן- פרסומי אטרקציות. לא מה שדמיינו, אבל אנחנו כבר כאן. היום נבדוק טוב יותר את המשך המסלול וננסה להכניס תוכן רלוונטי בשבילנו לנסיעה הזו… בינתיים סוגרים את הערב בגריל ברזילאי אמיתי- לא מתחשק לנו פונדו!

חשבנו להשאר עוד יום רק בגלל המלון החמוד, אבל אין להם מקום, אז ממשיכים… גדי מצא חוות כבשים עם אפשרות ביקור וקרוב אליה עיר שנראית נחמדה. יוצאים לדרך. בעיה קטנה- אחרי שעה נסיעה מתחיל גשם, ולא נראה שהמצב ישתפר. מחליטים לנסוע ישר לעיר בתקווה שמחר מזג האויר יהיה נחמד יותר אלינו. bento goncalves היא עיר מפחידה. אין בה יותר ממאה מטרים של כביש ישר- הכל עליות וירידות בזוויות מטורפות, לרב בכבישים מרוצפים ולא אספלט, ובנוסף הגשם לא מפסיק לרגע.

הפוסדה שמצאנו אמנם נמצאת על קטע ישר, אבל כדי להגיע לחניה צריך לעלות משהו כמו 30 מטר אורך ושש מטר גובה. אני מפעילה את שרות הוואלט פרקינג שלי, לא נעים- אבל אם הוא הצליח ליפול אין ספק שאני הייתי מתרסקת… בעלת המקום קצת נבהלת, אבל הכל בסדר- חונים ונכנסים למקום קטנטן אבל חמוד. לא מוצאים מסעדה באזור, אבל יש פיצה 2 רחובות מכאן, לידה חנות טבע שיש בה יין, אחרי שעלינו והצדקנו את הארוחה אנחנו יורדים בחזרה לאכול בחדר האוכל הפצפון. גם סוג של חוויה.. בוקר חדש והגשם הפסיק. מקווים שנחלץ מהעיר הזו בלי נזקים, למזלנו יש רק כביש אחד בעליה מטורפת וזהו- אנחנו בחוץ, יוצאים לכיוון חוות הכבשים. הדרך נעימה מאד- הכביש מתפתל בנוף הררי, הרבה כפרים ועיירות חמודים, חלקם עם בתי ענק בסגנון שוויצרי, קצת יותר קר היום אבל במהירות שאנחנו רוכבים זה לא מפריע. הכבישים פה טובים ומשולטים היטב, ונראה שגם בברזיל נהגים נשמעים לחוקים וזה מאד נח כדי להנות מהדרך. החווה מתגלה כעסק משומן היטב- יש פעילויות שונות והקהל הרב ממושמע. כשאנחנו נכנסים יש שתי קבוצות במקביל- אנחנו מעריכים כ 200 איש, ולמרבה ההפתעה אין ילדים. כל המבוגרים נהנים להאכיל כבשים, להגמיע טלאים, ולשמוע סיפורים. יש המון מדריכים ומפעילים, אחד מדבר קצת ספרדית ואחד מדבר קצת אנגלית, אבל כולם מתאמצים לשרת ולעזור, כולל אחת שמתעקשת להסביר לנו עם תרגום גוגל.. הסיור נגמר- איך לא- בחנות שלהם. אנחנו טועמים קצת גבינות, מסתכלים בהשתאות על כמות האנשים שקונים מזכרות, ולא מבינים איך אין במקום המתוקתק הזה בית קפה…

התחנה הבאה שלנו- חנות הענק של טרמונטינה ליד המפעל שלהם. אנחנו מכירים את המותג עוד מראשית ימי אל גאוצ'ו, ועדיין יש לנו בבית סכו"ם שלהם. פה נוסד המפעל הראשון, שהתרחב לכמה מפעלים עם 22000 מוצרים- כל מה שקשור למתכת כמעט. מכלי גינון ועד ציוד למטבחים. לא ידענו, אבל הם התרחבו גם לכלי אוכל מחרסינה, כסאות- עץ כמובן, מכשירים למטבח, וריהוט פלסטיק. מפעל פרטי של 2 משפחות, נוסד ב 1911 ושווה מיליארדים. מרשים. היום יום קצר, צריך לתת לציוד רכיבה הזדמנות להתייבש לגמרי… עוצרים בעיר caxias do sul. זוהי עיר מרכזית באזור שופע חקלאות, עדיין רואים אנשים בבגדי גאוצ'ו אבל הכל מודרני ומסודר. פיצוי על הארוחה של אתמול נמצא 2 רחובות מהמלון שלנו- מסעדה עם אוכל גורמה ושרות מהסרטים. גם המחיר לא בר השוואה.. האוריינטציה באזור איטלקית בזכות המהגרים הרבים שהגיעו במאה ה 18, ואנחנו מכוונים בבוקר ליקב גדול. בדרך נתקלים בקבוצת רוכבות- נשים בכל הגילאים, עשרות רבות של סוסים, אנחנו עוקבים אחריהן יחד עם הגברים שבמכוניות ובמשאיות עד שמגיעים לכנסיה עם אולם ליד. פה נגמרת התהלוכה, ומחסום השפה מביא אותנו לניחושים על מהות הארוע. מזמינים אותנו להכנס לאכול בסימני ידיים- אם אפשר היה לדבר עם מישהו היינו נשארים בשמחה!

ממשיכים ליקב- קמפסטרה הוא יקב משפחתי, כבר לפי ההשקעה בחנות אפשר להבין שזה מקום עצום. מצטרפים לסיור, המדריכה, כמו גם 3 הזוגות שאיתנו, לא מדברים מילה באנגלית או ספרדית, אבל יש לנו הבנה כלשהי בייצור יין וקצת מילים מוכרות אז נסתדר. לפחות אנחנו חושבים ככה..

אף אחד לא שואל שאלות- כולם שומעים ומהנהנים עם כוס היין הפרטית שקיבלו. כבר בעצירה הראשונה מוזגים לנו יין לבן שאנחנו לא זוכרים איזה, וגדי שואל על הבציר. הם מגדלים גם בשורות וגם בפרגולה, ומסתבר שבשתי הצורות הבציר ידני. העצירה הבאה בקפלה הפרטית הקטנה, וכולם מצטלמים כשהם מושכים בחבל של הפעמון. מקבלים זמן לצילומים רומנטיים, וממשיכים ליקב. לנו ברור שמהכרמים שראינו לא מתפעלים מקום שכל כך מושקע כספית בתפאורה, אבל בנסיעה רואים עוד ועוד כרמים. עדיין לא מספק. גדי שואל אם גם קונים ענבים, ואכן- יש כ 40 חקלאים באזור שמגדלים עבור היקב. מתחיל להיות הגיוני. התפאורה היא של ציוד ישן, כולל חביות יין בגודל שאפשר לגור בו, אבל היקב מודרני לגמרי- חביות עץ חדשות לצד מיכלי נירוסטה של 30 אלף ליטר, אוטומציה מלאה עד העמסה למשאית, ותוך כדי הליכה מוזגים לנו רוזה מענבי מרלו, ואחר כך פינו נואר ומרלו רזרב, לקינוח- מוסקטלו טעים. מקווה שנוכל לנהוג כשנצא.

הסיור נגמר במופע אורקולי שמספר על המהגרים שהגיעו מאיטליה ובנו כאן את ביתם. נצא מכאן עם בקבוק יין להמשך- אחד מתוך 90 מליון שהם מייצרים בשנה! מזל שיש גם קפה.. אנחנו ממשיכים צפונה, ומחליטים לא להתקדם לעיר אלא להכנס למלון על הדרך עם השם המקורי- מלון הגבינה. צמוד אליו מסעדת דרכים וזה בדיוק מה שצריך כשעומד להחשיך ואנחנו קפואים מקור. לוקח לי זמן להבין שהפקידה בכניסה מציעה לי חדר בשני מחירים שונים כי יש אפשרות עם או בלי מזגן! כסיום לפרק הגאוצ'וס בברזיל אנחנו יוצאים אחרי האוכל בחזרה לחדר שלנו, חושך מוחלט, ומולנו גאוצ'ו עם התלבושת האופיינית יורד מהסוס שלו וקושר אותו לעמוד בכניסה לתחנת הדלק.

קמים לבוקר ערפילי לגמרי, יש מצב שלא נוכל לצאת לדרך לפני 11, ואכן זה מה שקורה. הדרך יפה מאד, כמו כל דרך הררית יש הרבה עיקולים, עליות וירידות, הרבה יקבים עם כניסות מרשימות ובין הכרמים גם הרבה מטעי תפוחים, ירוק, בהיר וקר- שלט בכניסה לאחת העיירות מראה 11 מעלות. אנחנו באזור תיירותי מאד, Bom Jardim da Serra היא עיירה קטנה שמזכירה מקומות בדרום או הצפון הרחוק של אמריקה. תענוג.

בוקר מעורפל הופך לבוקר יפה מוצף שמש, ואנחנו יוצאים להרפתקה- ירידה מההרים לכיוון הים מתחילה בדרך שכולה סיבובים חדים, כצפוי- אופנוענים אוהבים את זה, וכל העצירות בדרך פונות לקהל הזה..

הנסיעה עצמה, חוץ מחווית הסיבובים, לא מספקת נוף מיוחד, אבל בנקודות העצירה בהחלט יש תצפית יפה.

בניגוד למה שצפינו, החלק הזה היה קל ומהיר, ומהעיירה lauro muller אנחנו ממשיכים צפונה בדרך יפה ונעימה לרכיבה- עדיין יורדים בגובה אבל מתון מאד. יש שמש, רוח לא חזקה מדי, כיף לרכוב! נראה שנגיע היום בניגוד לתכנון עד florianopolis. המזל איתנו, ואפילו הצלחנו להגיע למוסך cfmoto החדש חצי שעה לפני הסגירה- מפקידים את האופנועים לטיפול, נקבל אותם בחזרה מחרתיים בבוקר. אנחנו די אטרקציה במוסך, האופנוע הזה חדש בברזיל והם מתאמצים בשבילנו מאד. מכאן 40 דקות במונית עד המלון- העיר עצומה ונחשבת בטוחה מאד, יש לנו מחר יום שלם להנות ממנה. בעל המלון מקדם אותנו בשלום ושולף מהטלפון תמונה של חוף הים בתל אביב- מסתבר שהבת שלו נסעה לבקר חבר בישראל.. אוכל תאילנדי לסיכום היום- זהו, מחליפים אוירה!

ושוב אנחנו ברומא, מפה נצא להמשך סיבוב דרום אמריקה. המטרה- ללמוד את ברזיל בשלושה חודשים ולחזור לבחירות. בחודשיים שהיינו בארץ הצלחנו להביא לגמר כמעט מושלם 2 פרוייקטים- האחד הוא שתילת 60 עצי פרי שבעוד שנתיים יאפשרו לגדי להתמסר להכנת ריבות, (גדי ירקח ריבות???) והשני הוא בניית חדרי שרותים והכנה לבניית החנות החדשה. העצים ניטעו כמו שרצינו ויש מקום לעוד עשרות רבים, אבל זה לפעם הבאה. השרותים יצאו יפים כמו שדמיינו, אבל צריך להשלים בכל מיני קישוטים ואווירה וגם זה יחכה לנו- כרגע הם מוכנים לשימוש וזה די והותר! נהנינו מהעשייה אבל אנחנו עייפים. זה רק הגיל או גם הרעל באוויר? לא חשוב- העיקר ששוב אנחנו בדרכים! רומא ליום אחד עד הטיסה לאורוגוואי, נפגשים עם אמיר ואסנת מלצר- לפני כמה ימים נולד להם נכד פג והם פה לתת יד לבן לפני שיצאו לטייל. אמיר עושה לנו סיבוב במלון שלו ובשוק המקומי הנהדר. נפרדים למנוחת צהרים ונפגשים שוב לארוחת ערב, אנחנו פורשים מוקדם כי הטיסה שלנו יוצאת בשבע בבוקר- מחכה לנו יום ארוך ומייגע, אבל מחר בערב כבר נהיה במונטוידאו! הרגשה טובה לנחות פה. מזכיר לנו כמה נחמדים ומסודרים המקומיים. אנחנו נשארים פה יומיים כדי שהגוף יתאפס על עצמו, שבת בבוקר אצל קווין- אוספים את האופנועים ויאללה- לדרך. חורף בדרום אמריקה. קריר, אבל במידה. מעונן- האוקינוס יפה יותר. מדי פעם זרזיף גשם- יותר כמו ערפל רטוב מאשר גשם. אנחנו מתקדמים צפונה על כביש צמוד לחוף, לא כמו בפעם שעברה- נכנסים לעיירות קטנות חמודות. ככל שמתרחקים ממונטוידאו יש פחות אנשים. מצאנו בקתה קטנה ב arenas de Juan Ignacio- שומעים ורואים את הגלים, הבחור דואג לנו לקפה, 4 ק"מ מכאן יש סופרמרקט, מאפיה, ומסעדונת- הכל מאד מתוקתק ויפה. חוץ מזה- הכפר נראה נטוש. בקיץ מפוצץ תיירים- אפשר להבין מכמות בתי המלון היפים וחדרי הארוח. בחורף הכל שומם. נראה לנו מקום אידאלי לבא לחודשים למי שעובד מהבית.

יומיים של שקט ואנחנו יוצאים צפונה. המטרה- לעבור היום לברזיל. שעה וחצי נסיעה ואנחנו עוברים ליד punta de Diablo. שווה לעבור לראות איך המקום נראה בחורף? נטוש זו כמעט המילה המתאימה- בכל זאת גרים פה אנשים. אבל האזור הצמוד לים שומם- עשרות מסעדות וחנויות סגורות, כמעט אין תנועה ברחובות. מצאנו מסעדה פתוחה וזה טוב כי כבר מרגישים רעב של צהריים… עכשו אפילו בולט יותר כמה שהמקום עשוי טלאי על טלאי, אבל הקסם נשאר. טוב להיות פה. עוד חצי שעה ואנחנו ב chui- מעבר הגבול קצת מבלבל כי בעצם הכל פתוח, אבל צריך לעשות יציאה מאורוגואי וכניסה לברזיל כדי לא להתקל בבעיות אחר כך- שעה וגם התהליך הזה מאחורינו. גשם שהתחיל לפני הגבול מלווה אותנו לעיר הקרובה, מחשיך מוקדם ומתאים להשאר לישון כאן. בתחנת הדלק ומאוחר יותר גם במסעדה אנחנו מבינים שלא ממש נסתדר עם השפה- מה שבטוח זה שהברזילאים מתעלמים מחוסר ההבנה שלנו- כמו לטייל בצרפת- תסתדרו וזהו. יהיה בסדר. העיקר שאנחנו בדרכים- כיף לרכב ולתת לרוח לקחת כל טיפת רעל שעוד נשארה, אנחנו כאן כדי להנות!

מנסים לתכנן המשך ויש כל כך הרבה משתנים שצריך להתחשב בהם! בינתיים אנחנו במין נסיעה מנהלתית לבואנוס איירס. יקח לנו 3 או 4 ימים- תלוי מה נראה בדרך… אין הרפתקאות או אתגרים, נהנים מהדרך והנופים הפתוחים, כל עוד מזג האוויר איתנו- הכל טוב. בדרום אמריקה יורד גשם גם בקיץ, אבל איכשהו גם המעט שירד לא הפריע לנו, ובכללי כבר לא חם כל כך.

בעוד 20 שנים, כשיתקוף אותנו פרץ נוסטלגיה, נקרא את כל זה ולא נבין איך החלטנו לעשות את הסיבוב הזה, אז עכשו הזמן לסכם- חשבנו שבשלושה חודשים נספיק הרבה, אבל מהר מאד הבנו שבשביל ברזיל אנחנו צריכים לפחות חודשיים. שינוי הכיוון- לא להסתכן במעבר גבול סגור בצפון צ'ילה האריך מאד את הדרך. היו מקומות שבחרנו להשאר כמה ימים ואפילו שבוע סתם כי היה לנו נחמד וזה השתלב מצוין עם ההחלטה לעשות הפסקות ברכיבה כדי לשמור על הגב שלי. דברים בירוקרטים שקובעים הרבה- האופנועים צ'יליאנים אז הם יכולים להשאר בצ'ילה כמה שרוצים. לעומת זאת- ארגנטינה, פרגואי וברזיל- רק 3 חודשים. זה משהו שחייבים לקחת בחשבון אם נוסעים להפסקה בארץ. אורוגוואי היא המדינה היחידה שנותנת ויזה לשנה אז הכי נכון להשאיר אותם שם. ההפסקה בארץ תלויה בשני גורמים- האחד- געגועים למשפחה (וגם פסח בשיקולים) והשני- הבחירות, והרצון להיות כמה שבועות לפני כדי להשתתף במאמץ לקראתן. כל עוד אין תאריך- אין אפשרות לתכנון… בסופו של דבר, החלטנו לנסות להגיע לפני פסח לארץ- ועכשו הבעיה היא זמינות הטיסות. בימים שנשאר בבואנוס איירס נטפל בענין הטיסה, נעביר את האופנועים למונטוידאו- מעבורת לקולוניה ושלוש שעות נסיעה- קלי קלות. משם נמשיך לפי מה שנמצא. לואיס ולאונור מזמינים אותנו לסופשבוע בבית הכפר שלהם, ואנחנו נענים להזמנה- הזדמנות לשבת איתם בנחת ולהכיר יותר. תמיד נפגשים עם עוד מלא בני דודים וזה בלגן. משאירים את האופנועים בחניה שלהם ונוסעים איתם- זה יותר משעתיים מחוץ לעיר, כמו עוד יום עבודה… ביום שני חוזרים לעיר כי יש להם התחייבויות- קצת הם עובדים, בעיקר משרד וזום, אבל יש אימון ספורט, וקבוצת שירה, ויוגה, ושיעור אומנות- חצי פנסיונרים עסוקים. רק חסרים להם נכדים- אבל הבנים לא ממהרים… הם מזמינים אותנו להשאר אצלם בבית עד שנדע מה קורה איתנו, ואנחנו מחליטים להשאר יום- יומיים, שהופכים לשלושה. ההזמנה היא כמו BB- נשב לקפה של בוקר ביחד, שוב קפה של לפני שינה- לא להפריע להם ולא להיות מחוייבים. אני מצטרפת אליהם לשיעור אומנות- פסק זמן חביב, בזמן שגדי משוטט להנאתו בעיר. למחרת יוצאים לסיור בשכונת בוקה- מעניין מאד למרות שכבר היינו פעמיים. היום יש משחק חשוב והמשטרה מחילה לחסום כבישים- אם היינו מתארגנים יותר היינו הולכים. שנינו לא מבינים בכדורגל אבל זו בטח חוויה להיות עם עוד 50 אלף אוהדים! משם אנחנו הולכים לשכונת סן טלמו, ועוברים בפרק לזמה- בעיקר כדי למצוא את הספסל המככב בסרט המצוין.. בערב לוקחים את המארחים שלנו לארוחת פרידה. זהו- יש לנו מקום במעבורת מחר. כל הבדיקות שאנחנו עושים בקשר לחזרה מובילות למסקנה שצריך לקחת טיסה ממונטוידאו לאירופה, ליעד שיש סיכוי למצוא ממנו טיסה לארץ. שוקלים גם את האפשרות לטוס לשבועיים למקום אחר בעולם אבל אין שום מקום שעושה חשק כרגע- אנחנו בלב כבר בארץ…

פרידה מבואנוס איירס אף פעם לא סופית. עיר שכיף לחזור אליה. וגם חייבים לראות משחק כדורגל… חמישי בצהרים אנחנו כבר בקולוניה- אורוגוואי. מוודאים שאכן קיבלנו ויזה לשנה, ויוצאים למונטוידאו. לא הזמנו מלון מראש כי האפשרויות בגוגל ובבוקינג מאד מצומצמות, אבל כצפוי- יש המון, וכשנכנסים לשכונה שנראית בסדר מיד מוצאים משהו מתאים. קבענו למחר עם הבחור שאצלו נשאיר את יקירינו והציוד, אז יש לנו זמן לארגן את התיקים- להחליט מה נשאר ומה חוזר לארץ, הפעם לוקחים איתנו את הציוד האישי כי לא יודעים כמה זמן נתקע באירופה, אולי יום- אולי שבועיים… לפחות הצלחנו לשים אצבע היום על טיסה לרומא שלא יקרה בטירוף וגם עם הפסקה סבירה בדרך. את האופנועים אנחנו מביאים לקווין. לאבא שלו- וילי מוטו, יש מוסך, אבל הוא מוביל אותנו לבית הפרטי שלו ואנחנו ממש לא מוכנים להפתעה. דלת המוסך נפתחת לחדר ארוך, יש שם עשרות אופנועים גדולים ומדפים מלאים בציוד- בגדי רכיבה, קסדות ותיקים! מסתבר שרוכבים משאירים אצלו בעיקר לתקופות ארוכות, מנצלים את הויזה הארוכה כדי לצאת לטיולים בדרום אמריקה. אנחנו מורידים את הארגזים, תיק ענק לחליפות ומגפיים, הכל ביחד על מדפים עם השם שלנו, בינתיים הוא כבר מנתק מצברים (קצת הפריע לו שלא ניקינו אבל בעיה שלו…) וזהו. אנחנו נטולי רכוש ואחריות, חופשיים לעוף עם הרוח! את הערב אחרון שלנו ביבשת אנחנו חוגגים במסעדה שנחשבת להכי טובה בעיר. אכן אוכל מצוין ושרות של מסעדת יוקרה. נצטרך להיגמל – במחיר של ארוחה מלאה עם יין כאן , נוכל בארץ לקבל בקושי סטייק… וזה עוד לפני שהזכרנו שבמדינה הזו כשמשלמים בכרטיס אשראי במסעדה יורדים מהחשבון אוטומטית בערך 15 אחוז. זה נכון גם לקניות בסופר. כמובן שלא במקומות הקטנים, אבל בגדול אפשר וכדאי לא להסתובב עם מזומנים רבים. בוקר אנחנו כבר מתארגנים לטיסה- יש לנו 11 שעות למדריד- לא נורא. שעתיים וחצי בשדה התעופה במדריד שהן סיוט אמיתי- אנחנו מבלים שעתיים ורבע מתוכן בתורים אינסופיים- בטחון ואחר כך ביקורת דרכונים ומעבר טרמינל. נשאר זמן לשרותים וקפה בעמידה בתור לצ'ק אין. טיסה לרומא שממנה יש טיסות לארץ, אנחנו מחליטים לבדוק משהו לימים הקרובים ואם לא נמצא פשוט לוותר ולנסוע לטייל קצת בתקווה שהעניינים ירגעו. רומא כל כך יפה! כיף לסכם פה את הפרק הזה של הנסיעה. יום וחצי ואנחנו כבר בשדה התעופה. למה? לא ברור לנו, אבל כנראה שיש זמן לחזור למשהו מוכר- גם אם זה לא נורמלי- זה הנורמלי שלנו… וממש רוצים נייר טואלט דו שכבתי!

שבת רגועה במלון. מזג האויר לא עושה חשק לצאת, ויש לנו ספרים, מחשב והמון ניירת שגדי התעקש להביא וצריך לחסל אותה… בערב אנחנו יושבים עם שני אופנוענים מקולומביה שכבר בדרך חזרה הביתה מנסיעה לאושואיה. ערב נחמד- תמיד כשאנחנו מדברים עם אנשים שהם בעלי עסקים בסדר גודל שלנו, אנחנו מגלים כמה הם סובלים מאותן בעיות כמו אצלינו- בעיקר עם עובדים, אבל לא רק. בעייה עולמית. יום ראשון ואנחנו מחפשים מה יש לעשות בעיר ולא מוצאים כלום. בטח יש מקומות פעילים, אבל אין מידע באינטרנט- time-out לא קיים פה… מעונן היום ולא חם כמו בימים האחרונים- רק 32 מעלות, ונראה כאילו כל רגע יתחיל לרדת גשם. בין ניירות ומחשב אנחנו מצליחים לראות סידרה בנטפליקס. חופש, לא? בצהרים זום עם חמ"ל בחירות- שעוד יותר מלחיץ אותנו לגבי החזרה.. בינתיים מחליטים לא להחליט כלום! יוצאים לאזור שבמפות גוגל נראה צבעוני ותיירותי. העיר שוממה. כמעט אין מכוניות ואנשים, והמקום שהגענו אליו אמנם צבעוני אבל אין כל קשר בינו לבין תיירותי. ובטח לא תיירים.

יש שכונה אחת בעיר שהוזהרנו שלא להכנס אליה בגלל אפשרות ודאית שנותקף/ישדדו אותנו, והוא די קרוב- צריך לא לטעות בדרך ולהכנס בלי כוונה! אנחנו צועדים לכיוון מסעדה מפורסמת באוכל המקומי שלה, ולמרבה ההפתעה- מלא. כבר חשבנו שכולם עזבו את העיר… מאוחר יותר נוסעים לבאר של מרסלו ורולי, האופנוענים שפגשנו באנקרנסיון. חמוד מאד, באזור שונה לגמרי של העיר. בדרך המון מקומות בילוי מלאים- בטוח שגם במשך היום מלא כאן. יש בעיר כמה שכונות מודרניות יותר, עם מרכזי קניות חדישים- אנחנו קוראים לזה- מקום של ביוקר. פחות מעניין אותנו להסתובב במקומות האלו, אבל בהחלט יפה להתבונן. הלילה האחרון שלנו בעיר, למרות שיש פיתוי מסוים להשאר עוד. חלק מהצורך לא להחליט. בארוחת הבוקר פוגשים את אלי, שהיה גם בארוחת שישי בבית חב"ד. הוא אמריקאי, בא לכאן לחפש הזדמנויות עסקיות. מספר לנו שתוך שנתיים יסלל כביש חדש שיעבור דרך פרגואי מצ'ילה לברזיל- בעצם מאוקיינוס לאוקיינוס, מה שיפתח אפשרויות חדשות ליזמים. מעניין. לא לנו. היום מוציאים את האופנועים מהמוסך. אחרי הטיפול הגדילו לעשות ורחצו אותם, נראים כמו חדשים, חוץ מהשריטות- ביחוד שלי… לדעתי האופנוע שלי נהיה זריז יותר עכשו. ולטובת ההשוואה למוסכים בארץ- טיפול 5000 אחד, טיפול 10000 אחד- בערך 1000 שקל. כולל מע"מ. מתחילים לצאת מהעיר צפונה, נסיעה של כמעט 15 ק"מ עד שסוף סוף יש שלט- סוף דרך עירונית.

להפתעתנו הכביש ממש טוב, אמנם רק נתיב אחד לכל כיוון אבל הנסיעה ממש כיפית, מזג האויר מצוין, וכשקצת מתחממים מדי תמיד יש איפה לעצור. ארוחת צהרים מוקדמת במסעדה מקומית על הכביש, עם התרנגולת. עשינו את החבר'ה מאושרים כשצילמנו אותם ליד האופנועים. אבל הם לא רצו לבא איתנו..

ממשיכים ורואים מרחוק עננים נשפכים- השאלה אם הגשם יפסק עד שנגיע לשם, או שנרטב היום. כמעט שעה נסיעה ואנחנו מחליטים לעצור לקפה בתחנת דלק, איך שנכנסים לחניה מגיע הגשם. זה תמיד בום גדול שנמשך בערך שעה, מאחר וכבר ראינו אותו קודם, סביר שלא יימשך עוד הרבה זמן. בינתיים ננוח. פחות משעה נסיעה לעיר שבה החלטנו לעצור ללילה, ואפשרויות הלינה לא מאד אטרקטיביות. התפנקנו? נכנסים למקום שבפנים נראה מוצלח יותר מאשר מהכביש, אחרי הגשם נהיה חם מאד אז הגענו בדיוק בזמן למקלחת ובגדים קלים. ארוחת הערב היום לא חגיגה, מי אמר שכל יום צריך לחגוג? אנחנו יוצאים אחרונים בבוקר- רב מקומות הלינה מבוססים על נהגי משאיות ושאר נוסעי עבודה למיניהם. אנחנו לא רואים פה הרבה מטיילים. הדרך אל הצ'אקו עוברת בין חוות מגודרות היטב וכפרים של ילידים, הרבה מקומות קטנים עם צמיגים, דלק, פחם ושאר דברים נחוצים וגם מקומות לאוכל- מגריל מעשן על הכביש ועד מסעדות קטנות. תמרורים מזהירים מחיות בר, איסור צייד ואיסור תאונות…

אחר הצהריים אנחנו בפילדפיה. עיר קטנה ומעניינת- ממש לא פרגואי שראינו עד עכשו. בשנת 1929 הגיעו לפרגואי אלפי אנשים מקהילת המנוניטים. הם הגיעו מברית המועצות, אבל המקור שלהם מגרמניה והולנד. לא הצלחנו להבין את הסיפור בהתחלה, אבל במוזיאון הקטן שמספר את סיפור ההתיישבות פגשנו בחור, בן גילנו בערך, שהיום בתפקיד. הוא מספר לנו את סיפור הקהילה ואז הכל נהיה ברור… הוא למד תיאולוגיה ומתעקש שגורל המנוניטים דומה לתלאות היהודים באירופה. כל שנה הוא מעביר הרצאות למבוגרים והשנה הנושא יהיה יהדות ונצרות. הקהילה בנתה כמה קולוניות, בכל אחת 25 משפחות, והמרכז שלהן הוא פילדלפיה- פה נבנו מבני הציבור הראשונים, לכאן הובאו המכונות הגדולות מגרמניה- מסורים, מכונת קיטור, כבישת שמן ותחנת הקמח, וזה בעצם המרכז של כל הכפרים. שפת האם- גרמנית. מדברים גם ספרדית, והוא אומר בצער שהדור הצעיר מדבר יותר אנגלית. הרחובות מאד רחבים, חלקם לא סלולים, אבל הכל כל כך מסודר ומאורגן! יש כמו בכל המדינה גם מסחר בבקר, בית מטבחיים, ותעשיית עץ. הפאנץ' בשיחה מגיע בסוף- הוא שואל אם בכל מה שקורה עכשו בישראל יש גם כוונה לבנות שוב את בית המקדש! אנחנו עונים שיש קבוצת שוליים שרוצה, אבל זה יבעיר את כל המזרח התיכון ולכן בינתיים חוסמים אותם. הוא מסביר שיש קבוצות נוצריות שמאמינות שכשבית המקדש יבנה ישו יקום לתחיה. אני מתאפקת מלהגיד לו שרק זה עוד חסר לנו- עוד משוגע שיסתובב בירושלים!

בערב אנחנו במסעדה 'ים תיכונית'- זוג מגרמניה, המשפחה שלו מיוון, הוא מסביר לנו שהוא היווני היחיד שחי בפרגואי. שיהיה. דמיינו שנאכל הערב אוכל יווני, אבל לא. אמנם שונה מכל מה שאכלנו בחודש וחצי האחרונים, ויש קצת דמיון לאוכל ים תיכוני, אבל התבדינו… הוא מאד מרגיש קרוב לישראל- מראה לנו תפריט ישראלי שהיה לו בליל וולנטיין- יבורך. בבוקר יש כמה אפשרויות- אפשר לנסוע לאחת הקומונות, מצריך סיבוב ארוך. אפשר לבקר בלגונה לראות ציפורים, מצריך תיאום כי כל הלגונות נמצאות בתוך חוות. אפשר לעשות דברים של תיירים- ללכת למבוך ענק או לצאת לדייג בסירה או לטיול בעגלה רתומה לחמורים. החלטנו. נוסעים ישר לעיר קונספסיון… יש לנו כארבע שעות נסיעה, חלקה באותה דרך שבאנו, ומזג האויר סביר. בין הפרות, העזים והסוסים רואים המון סוגי ציפורים- מקטנטנה בצבע צהוב עז, דרך עופות דורסים שדומים לבז, ועד עופות אגמים גדולים ומרשימים. נראה שיש תקלה- האופנוע של גדי מזייף בקריאת מצב הדלק ואנחנו נתקעים 12 ק"מ אחרי תחנת הדלק. תקלה מטופשת שלא אמורה לקרות. גדי עומד על הכביש עם מיכל ומנסה לעצור טרמפ, המכוניות המקומיות מתעלמות, אבל בסוף יעבור אופנוע ויעצור… אכן- מישהו מתקרב ועוצר. זה לא מקומי- זה זוג ברזילאים שמיד לוקחים את המיכל ונוסעים למלא. הקלה. 25 דקות והם בחזרה, אפשר לנסוע לתחנה, ולהזמין אותם לאכול משהו. אנחנו מורעבים! הזוג- בערך בגילנו- לא מדברים מילה באנגלית או ספרדית. הם מדברים בפורטוגזית שוטפת, ואנחנו מנחשים עם מעט המילים שדומות לספרדית… לא נראה שזה מפריע להם- ואיכשהו מתנהלת שיחה. הם גרים בקוריטיבה, בדרך לבוליביה וחזרה דרך האמזונס. החלפת טלפונים, הבטחות הדדיות לביקור, ואפשר להמשיך בדרך. למרות עיכוב של שעה אנחנו נחושים להגיע עוד היום ליעד! 100 ק"מ לפני קונספסיון הכביש בעבודות. קצת אספלט שבור, קצת כורכר, קצת אדמה וקצת כביש טוב- מתחלף כל כמה דקות נסיעה, אבל לא נורא- איפה שאפשר מאיצים, שאר הזמן נזהרים, ככה לאורך חצי הדרך. בקטע הזה אין יישובים, אין איפה לעצור, אבל בסך הכל מגיעים לעיר בזמן סביר כדי לנסות להכיר קצת. הכניסה מבטיחה עם גשר עצום על הנהר, העיר עצמה- קצת פחות.. מידע שניסינו למצוא על concepsion כמעט לא קיים, אחת הערים הגדולות המעטות במדינה, פנינת הצפון הם קוראים לעצמם. פנינים לא מצאנו… מחליטים להמשיך את הסיבוב כבר מחר. אנחנו יוצאים מזרחה, ואין ספק שהיום הוא יום הרכיבה היפה ביותר בפרגואי! ביציאה מהעיר לאורך הכביש שטחים לא גדולים, מגודרים ומטופחים מאד, בכל אחד בית קטנטן, לפעמים גם מחסן או חנות. הכל מסודר להפליא, ממש תענוג לראות. בהרבה חצרות יש רשת כדורעף ומגרש אדמה. מפתיע. כשזה נגמר ממשיכים לנסוע דרך שדות ענק עד האופק, טרקטורים וציוד חקלאי הכי חדיש שיש. מדי פעם אזורים מלאים בעצירה דקל, אבל לא מצאנו שיש פה תעשיית לבבות דקל.

נשארים ללילה בחצי הדרך ל ciudad del este. יש ויכוח בבית- אני אומרת שאין סיבה להכנס לעיר, גדי בטוח שכן. נסיעה של כמעט 4 שעות- נכנסים. פקק עצום- פשוט כל הרחוב הראשי עומד. למרות שזה מאתגר, אנחנו שוב מנצלים את הדו גלגלי כדי להדחף בין המכוניות. הפעם זה אתגר גם לאופנועים הקטנים שמסביב, אבל מצליחים להגיע לכיכר החסומה. בהמשך- המעבר דרך גשר הידידות לברזיל, וזה מה שגורם לפקק. המלון שהזמנו מראש, למרבה המזל, נמצא ממש 2 רחובות מכאן, ואחרי שנחלצנו מהפקק תוך כמה דקות נכנסים לחניה שלו שהקפדנו לוודא שקיימת. העיר מפוצצת בארגנטינאים וברזילאים שבאים למטרה אחת- קניות פטורות ממס. החנויות מתחלקות לשניים- סוג אחד זה מבני ענק של כמה קומות, מלאים במחלקות החשובות- סלולר, מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, פרפומריה. ממוזג ונקי, חניה חופשית ללקוחות- רק תבואו ותוציאו כסף. הסוג השני- ביתנים קטנים לאורך הרחוב, צפוף ומלוכלך, כל ביתן מוכר משהו. מי שהיה בקווסאן בבנקוק- דומה מאד. אבל בלי אננס… הדבר היחיד שיכול לעניין אותנו זה תקשורת לווינית- סטארלינק- אבל בירור קצר מגלה שהמחיר לא זול יותר מבעיר הגדולה, אז אין סיבה לשוטט במקום הדי דוחה הזה. מסביבנו אנשים עם חבילות- משקית קטנה ועד טלויזיה עצומה- מעמיסים מכל טוב! החנויות נסגרות בשעה חמש, ושעה אחר מתרוקן הרחוב. עדיין- אין מה לעשות כאן. צדקתי, אבל יש שלום בית… המסעדה היחידה הקרובה שפתוחה בערב דווקא מספקת אוכל טוב, ווייפיי חזק, ואוירת עיר אמיתית.

האינטרנט במלון כמעט ולא קיים, כך שעל המתרחש בארץ אנחנו מגלים בשלב די מאוחר של היום. מוודאים שהמשפחה בסדר, וממשיכים בתכנית. הגענו לכאן כדי לבקר בסכר itaipu, ואחרי שהמידע ברשת מסביר איך לעבור לברזיל ולהזמין סיור, הפקיד במלון אומר לנו- תעלו על האופנוע, סעו 7 ק"מ צפונה מהעיר ותיכנסו. אין תשלום, אין רישום מראש- קלי קלות. מגיעים למרכז המבקרים 10 דקות אחרי שיצא סיור אחרון לפני הפסקת הצהריים הקדושה. נצטרך לחכות שעתיים- זמן טוב לאכול משהו ולהתעדכן במה שקורה- יש להם ווייפיי מצוין! בינתיים מתחילים להתאסף עוד ועוד מבקרים, לפני הסיור סרט מרשים ביותר על המקום, ואז יוצאים. אנחנו באוטובוס עם מדריך ולא במיניבוס עם הדרכה מוקלטת, וזה הרבה יותר מעניין. נוסעים דרך הפארק העצום עד נקודת תצפית על הסכר והנהר, מקבלים מידע שאי אפשר לזכור עם המון מספרים (אלא אם אתה מבין בחשמל) וממשיכים לנסיעה על הסכר ותצפית על האגם המלאכותי. 7 ק"מ צפונה לסכר ולדרומו אסורה כל פעילות ימית- אין ספורט, אין דייג- הכל כדי לשמור את שטח השמורה נקי מהפרעות. המקום נחשב לאחד משבע פלאי הטכנולוגיה המודרנית והוא אכן מרשים מאד. הבניה והבעלות משותפות לברזיל ופרגואי וכך גם העובדים- חצי-חצי. בבנית המקום השתתפו 6000 מהנדסים ממדינות שונות, והפועלים- 17000 מכל אחת מהשותפות. 10 טורבינות שייכות לברזיל, 10 לפרגואי- שאינה צריכה את כל החשמל ומוכרת את העודף לברזיל. הסכר הזה מספק כ 70% מהחשמל של פרגואי, עוד 2 סכרים קטנים מספקים כ 20% נוספים, והשאר מסופק ע"י אנרגיה סולארית. נכון- פרגואי משתמשת רק בחשמל נקי!

יש סיור נוסף באתר לשמורה, אבל אנחנו לא בעניין, כבר פגשנו קפיבארות, ואין לנו מה לעשות עם שתילים שמחלקים לאורחים.. אנחנו בודקים את האפשרות לצאת למפלי האיגואסו עם מעבורת, אבל היום כבר נגמרו ההפלגות וביום ראשון אין בכלל. הדרך השניה היא לעבור לברזיל עם כל התהליך המייגע של מעבר גבול. נוותר. היינו לפני הרבה שנים, ונחזור כשנכנס לברזיל בסיבוב הבא. ממשיכים דרומה- אנחנו רוצים להשלים את הסיבוב בפרגואי ולתכנן את החופשה בבית- למרות שעכשו השמיים סגורים בארץ וזה עוד יותר מקשה על תכנון… אחר הצהרים אנחנו בעיר קטנה- מסודרת ומטופחת מאד- Santa Rita. זו עיר צעירה- נבנתה רק לפני 50 שנה ע"י מהגרים ברזילאים ממוצא גרמני. נשאר פה ליומיים כי הגיע הזמן למנוחה מהרכיבה, למרות שזה מרגיש ממש מופקר לנוח במלון, ללכת למסעדה ולטבול בבריכה כשכולם בבית רצים למקלטים. נסבול בשקט.

הצלחנו להעביר יומיים מופקרים כאלה, עם מעט הליכות בעיר כדי לא לשכוח לזוז, ואנחנו יוצאים ליום האחרון שלנו בפרגואי. עצירה אחרונה בעיר trinidad. אחד מהאתרים השמורים של שרידי ההתיישבות של הישועים בפרגואי. הסרט שמסביר על המקום מתעלם מהקיצוניות והכוחנות של הזרם הזה בנצרות, ומתאר חיים אידיליים של הנזירים והילידים. אלה לימדו הומניסטיקה, לטינית, אדריכלות ומדעים, ומצד שני המקומיים לימדו על טבע וצמחי מרפא. בפועל- האינדיאנים הוחזקו במקום סגור, הוכרחו להפוך לנוצרים ונוצלו ככח עבודה לבנית המתחמים האלו. שכתוב ההיסטוריה. המקום לא מרשים כמו שיכול היה להיות, וחבל. יש שני אתרים נוספים באזור- אנחנו מסתפקים בזה.

מפה לגבול, שוב תור ארוך של אופנועים- שעה וחצי כמעט בשמש. היציאה מפרגואי קלה כמו הכניסה אליה, הבעיה אצל הארגנטינאים. אחרי החתמת הדרכונים צריך שוב לעבור למכס כדי לרשום את הרכבים, למזלנו לא דורשים מאיתנו בדיקה מקיפה של הציוד. המכונית לידנו נבדקת אפילו עם כלב וכל הציוד שלהם נפתח. אנחנו בורחים מהר לפני שמישהו יזכר בעוד משהו שצריך… שעה נסיעה ואנחנו צונחים בחדר ממוזג להרגיע את הגוף!

שבת. העיר מפוצצת באורחים. גם קיץ, גם ולנטיין, גם מסיבת הקרנבל האחרונה השנה. רב האנשים מקומיים, אבל יש גם ארגנטינאים, ברזילאים, ושומעים פה ושם גרמנית או אנגלית. לפרגואי אין ים, ותיירות החופים מתרכזת לאורך הנהר- אנקרנסיון נחשבת לבירת התיירות הזו, ולאורך החוף המוני מסעדות. ארוחת הצהריים שלנו היא טעימה ממאכל מקומי- מין בצק אפוי מקמח מנדיוקה עם מילוי. כבד. טעים. ממלא מאד. שיטוט קצר להבין מה יש באזור- מוזיאון קטן וחביב במה שפעם היה תחנת רכבת עם הסבר על הרכבת שפעם פעלה מפה לארגנטינה ולעיר הבירה אסונסיון. חוץ מזה, לא מצאנו משהו מעניין. החברים החדשים של גדי מזמינים אותנו להצטרף בערב- כל האופנועים נכנסים בשיירה שפותחת את אירועי הערב. אני מוותרת וגדי לא רוצה לבד. נראה אותם ממקומנו בקהל. החגיגה אמורה להתחיל בשעה שמונה, אבל אנחנו כבר למודי נסיון, נכנסים חצי שעה אחרי, והמקום די ריק- הקהל מתחיל להגיע אפילו מאוחר יותר. האופנוענים נכנסים לקול תרועות הכרוז ומעט הקהל, ואז מתחיל טקס ארוך להחריד. השנה הקרנבל המקומי מציין 100 שנים, וכל מלכות העבר מכל המועדונים מוזמנות לקבל תעודה. כולן בתלבושות מתאימות, רשימה ארוכה- גדי אומר שכבר שנתיים אנחנו עומדים ושומעים שמות- אבל כאן זה סתם ארוך ומייגע. כמעט שעה וחצי, וסוף סוף מתחילים לעבור המועדונים השונים. התלבושות מרשימות, הרקדנים והרקדניות נותנים הופעה מרשימה, המוזיקה מחרישת אזניים, וכולם בקהל מרססים באוויר ספריי שלג בשמחה רבה. בחצות אנחנו מחליטים לפרוש- עוד יש שורה ארוכה של קבוצות שמחכות לתורן אבל הספיק לנו.. בדרך החוצה עוברים בין הדוכנים של האוכל ובוחרים שיפודי אסאדו טעימים. שתיה יש רק בירה או שתיה קלה מתוקה. נסתפק בבקבוק יין לחירום שיש לנו באופנוע.

בבוקר מאוחר אנחנו מחליטים ללכת למרכז העיר- הפלסה דה ארמס. העיר כמו בית קברות- ריק ושקט. ממש מקום נטוש.. פתאום יש המון רעש ברחוב- הולכים לראות ומיד מבינים שצריך להתחבא. חבורות של צעירים ונוער במכוניות וטנדרים זורקים אחד על השני ועל עוברי האורח המעטים פצצות מים וקצף, וכולם מאושרים עד הגג… אנחנו מוצאים מקלט במקום היחיד הפתוח- גלידריה. השיטה- אכול ככל יכולתך. האטרקציה- גלידה אסאי. לוקחים כוס או מיכל, עוברים וממלאים איזה גלידה שרוצים וכמה שרוצים, מוסיפים פירות, דגנים, סירופ, ובסוף שמים על המשקל. המחיר לפי המשקל, וכמו כל האוכל- זול בטירוף… גדי מתאפק- הוא יכול לאכול קילו בלי בעיה, אבל הבטן שמתחילה ללכת לפניו מגבילה את החשק. עד הערב אנחנו מסודרים. ארוחת ערב במסעדה של המלון- מנה לשניים עם תערובת בשר וצ'וריסו. בלתי אפשרי לאכול הכל. השאריות בתמונה.

הבוקר צריך להחליט באיזה כיוון לעשות את הסיבוב של פרגואי. אין הרבה מקומות מומלצים, אבל אלו שיש דורשים נסיעה של כמה ימים, ואין ברירה אלא להחליט על מסלול תוך התחשבות במה עוד רוצים להספיק עד החזרה הביתה להפסקה.. בברזיל מקבלים ויזה לשלושה חודשים ונצטרך להשאיר את האופנועים לפני הכניסה, כמה שיותר קרוב לגבול ובקרבת שדה תעופה. קשה לתכנן! אנחנו נוסעים לעיר קטנה, קרובה מאד, לפי המלצה של אסי והדר. Carmen del parana. גדי שם מלון ליד הנהר במפה, רק לצורך כיוון כללי. פחות משעה ואנחנו שם. מתלבטים מה לעשות- בקושי צהריים. טיפה ענקית על הקסדה, ואחריה עוד אחת, ופתאום אנחנו בעיצומו של ארוע גשם שפותר את ההתלבטות… יש חדר פנוי, מחוץ לעיר הגדולה המחיר צונח, יש ווייפיי, אין ארוחות אבל יש מטבח לשימושנו. בשעה הקרובה נשב מתחת לגג עם שאר האורחים ופשוט נחכה לסוף המבול. כשהגשם נרגע אנחנו יוצאים לחפש מקום לאכול. העיר כמו בית קברות. אבל יש מינימרקט ואנחנו מצטיידים במשהו לבשל- בערב יהיו מקומות פתוחים כנראה.. החם כבד, וגרוע ממנו- הלחות. אנחנו ממש רטובים לגמרי!

אחרי שאכלנו (שניצל בלחמניה ובירה קרה) עולים על בגדי ים ויורדים לחוף הנהר. מחיה נפשות! הנהר רדוד, ואחרי 50 מטר עדיין המים לא מגיעים לברכיים. אנחנו רובצים במים הנעימים- הקרקעית חול ממש כמו בים- כיף גדול. את ארוחת הערב אנחנו אוכלים במקום היחיד שפתוח- יש רק פיצה והמבורגר, פותחים לנו את המכולת הצמודה שנבחר יין. אותנטי מאד… בשולחן לידינו חבורה מברזיל, ויש גם בחור צ'כי שבקושי מדבר ספרדית אבל כשהוא שומע שאבא שלי נולד בצ'כוסלובקיה הוא בא לספר לנו שסבא שלו היה קומוניסט והרג גרמנים. היה לו ממש חשוב להעביר את המסר. בחזרה לחדרנו במלון- המקום חמוד ביותר, וניכר שמי שבנה אותו היה עם ראש טוב. חוץ מאיתנו נמצאים פה זוג מבוגר מאסונסיון והבת שלהם עם החבר. מנהלים שיחה על מה קורה היום במדינה- הם מרוצים- כנראה שצודקים.. יש מספיק כסף לבשר, בירה ונופש- לא צריך יותר בחיים. בבוקר אנחנו מחליטים להמשיך לאסונסיון למרות המקום החמוד- התבטלנו מספיק בשבועות האחרונים. 2 האופנועים צריכים מוסך- שלי הגיע ל 5000 ק"מ, של גדי עשה טיפול חלקי בלבד וצריך להשלים טיפול 10000. יש לפנינו 320 ק"מ, 5 וחצי שעות רכיבה. ?? הכבישים אמנם צרים- רק נתיב אחד לכל כיוון, אבל הם טובים למדי, והכל אספלט. עוד נגלה בהמשך. בינתיים אנחנו נהנים מהדרך- הירוק כאן ירוק מאד, וחם מאד. שעתיים וחצי עברנו חצי דרך, עוצרים כל חצי שעה לשתות ולהרגע במזגן- גדי בטוח שנקבל מכת חום אם לא נעצור. החליפות רטובות, הקסדה מגעילה וגם הכפפות נצמדות לידיים. אם צריך היה להגדיר את פרגואי במילה אחת זה היה- רטוב. או שאתה טובל בנהר, או שיורד גשם, או שאתה מזיע בטירוף. ההרגשה היא שגם העיניים מזיעות. הטמפרטורה סביב 40 מעלות, גם הבוקר והערב לא נעימים, והלחות איומה.

נכנסים למלון על הדרך, נראה יפה אבל השירות לתייר לוקה בחסר- במדינה הזו תיירות מבחוץ לא מאד מפותחת וזה מורגש בכל מקום על הדרך. ארוחת ערב על הכביש- המקום היחיד שסגור וממוזג, מלצר צעיר ומקצועי, הכל טעים- רק חבל שצריך שוב לצאת לרחוב כדי לחזור לחדר. יוצאים לחלק האחרון של הנסיעה- 160 ק"מ קרוב לשלוש שעות. כבר הבנו את הרעיון- רב הזמן נוסעים בתוך עיירות קטנות וחייבים להאט (הם דואגים לבמפרים למקרה שלא הבנת את השילוט) המון משאיות והכביש די צפוף כך שלא תמיד אפשר לעקוף. חוזרים על התרגולת של אתמול- עצירות תכופות, רצוי בתחנות דלק של shell- תמיד יש איפה לשבת, מזגן טוב, שרותים נקיים, ואינטרנט. בעצירה האחרונה- הפסקת חשמל בכל העיר, יש לנו 18 ק"מ וכמעט שעה נסיעה. אנחנו נמסים לגמרי, ונאלצים להתנהג כמו האופנוענים המקומיים הקטנים- איפה שאפשר עוקפים מימין על השוליים, נדחפים לרמזור שלא פועל ממילא, מזגזגים בין המכוניות- העיקר שיגמר כבר! מגיעים למלון בעיר רטובים לגמרי, בחדר אנחנו מתקלפים מהבגדים ופשוט יושבים חצי שעה עד שהגוף נרגע ומפסיק לנטוף. עכשו אפשר ללבוש בגד ים ולהכנס לבריכה. אין יותר טוב מבקבוק בירה קרה עכשו!

ארוחת ערב במלון- היום נשארים בטווח הליכה של 3 דקות מהחדר הממוזג- היה יום קשה אפילו לנו שלא מתרגשים מכלום… בבוקר יוצאים לקחת את האופנועים למוסך. נסיעה של 20 דקות ובתשע וחצי בבוקר זה עוד נסבל. הנהיגה כאן מזכירה את מקסיקו- צפוף וכולם נדחפים מכל הכיוונים. בכלל יש ניחוח מקסיקו בצבעים, בריחות, בברדק הכללי ברחוב. השפה אמנם ספרדית- אבל שונה משאר מדינות אמריקה הדרומית- הם בולעים אותיות והוגים קצת אחרת מה שלפעמים מקשה להבין, אבל הם אדיבים וחייכנים ושמחים לפתוח בשיחה. נחמד פה. מזג האויר הצפוי לימים הקרובים- חם. היום למשל, 42 מעלות עם הרגשה של 48. אנחנו כבר בחוץ, אז מנצלים את הבוקר לביקור במרקדו 4. שוק שמומלץ לבקר בו, דומה למקומות אחרים שראינו במרכז אמריקה ובאפריקה. מבנה ענק עם חנויות, איזורים שונים של בגדים, חפצי נוי, דברים לבית, ירקות ופירות, דגים, בשר, וכמובן מקומות לאכול. שרות המזון שלנו היה חוטף התקף לב מלהסתובב פה…

בחזרה למלון, בין בריכה לארוחה אנחנו בעיקר עובדים- יש תמיד פרויקטים שצריך להשלים ואם לא- נפתחים חדשים. בגלל הפרשי השעות עם הארץ יש לנו זמן לחשיבה ומחשב בשקט. בערב אנחנו יוצאים למסעדה מומלצת, נחשבת לטובה ביותר בעיר. המסעדה בנויה יפה, האוכל טוב, שרות טוב- ועדיין יש משהו קצת מוזר- לא הבנו עד הסוף… שישי בבוקר תוכנן לסיור בעיר עם גורו-ווק, אבל גשם שוטף מרתיע את הנרשמים. אין לנו חשק לצאת לבד עם המדריך- קובעים איתו למחר בבוקר עם קבוצה אחרת, ויוצאים להסתובב לבד. העיר לא מובנת בכלל. באותו רחוב יש בניין קולוניאלי, לידו מבנה ישן, מבנים מוזנחים או נטושים ובניין קומות מכוער. על המדרכות מוכרים שטויות ליד חלפנים ודוכני אוכל. בכל פינה עומד מישהו עם שולחן עשבים ולפי בקשת הקונה כותש חבילה קטנה. האישה החביבה בתמונה מסבירה לנו שאלו צמחי מרפא שמוסיפים ל terere- משקה מאטה קר ששותים פה הרבה. יש לכאבי ראש, כאבי בטן, עייפות- עוד לא ניסינו.

אחרי שעתיים אנחנו חוזרים למלון. הגשם מזמן פסק ועכשו אפילו נעים בחוץ. אם לא עומדים בשמש.. שישי בבוקר נפגשים עם ויקטור המדריך ועוד 3 זוגות- מצ'ילה, ספרד ורומניה. הסיור דו לשוני כי הרומנים לא ממש מבינים ספרדית, ויקטור אלוף בדיבור כפול- ממש מרב מיכאלי… עוברים במקומות החשובים- בית הנשיא, הפנתאון, מוזיאון העצמאות. למזלנו מזג האויר השתפר, ועדיין כשנכנסים למקום לא ממוזג אפשר להחנק. ויקטור מסביר על הולדת פרגואי, הדיקטטור הראשון ויורשיו שהובילו את המדינה למלחמה המשולשת- נגד אורוגוואי , ברזיל וארגנטינה. במלחמה הזו פרגואי איבדה שטחים עצומים שנכבשו ע"י שכנותיה, ובעיקר איבדה את רב הגברים שלה. המלחמה עם בוליביה שנולדה כתוצאה מהרעיון שבערבות הצ'אקו יש נפט, מה שגרם לכלכלה הרוסה וללא נפט. הוא מספר גם על הכלכלה המקומית ושיטת המיסוי שמושכת אנשים לעבור לגור כאן. עוברים לתקופה היותר מודרנית- פרק הדיקטטורה הארוכה ביותר באמריקה הלטינית. סטרסנר, איש צבא ממוצא גרמני לקח את השלטון, כנראה בתמיכה אמריקאית תוך העלמת עין מכל הפרות זכויות האדם. לזכותו נזקף הסכר באיטאיפו שהוא השני בגודלו בעולם ומספק את כל החשמל שהמדינה צריכה. גם כלכלת המדינה היתה כנראה יציבה בתקופתו. מנגד- פעולות אלימות מול מתנגדי משטר, שימוש בהלשנות שכמובן גרם לחוסר אמון מוחלט באוכלוסיה- בקיצור- לא ממש אהבו אותו.. בשנת 1989 האיש ברח לברזיל, וכאות הערכה לקחו פסל גדול שלו, שברו ועשו ממנו פסל חדש שמוצב בכיכר הנעדרים ליד בית הנשיא. אגב- שרידי רב הנעדרים נמצאו גם אחרי הרבה שנים, יש כ 400 שלא יימצאו אלא אם הנהרות הגדולים יתייבשו פעם…

ערב שישי- אנחנו מתלבטים אם ללכת לבית חב"ד. החוויה הרי תלויה באורחים- ארוחת הערב היא לא משהו שיש ממנו יותר מדי ציפיות, וקשה לנו לזהות מה יהיה. במלון פוגשים 2 משגיחי כשרות/שוחטים שעובדים בבית מטבחיים גדול מחוץ לעיר. מתפתחת שיחה- הם חמודים, ואם זה חלק מהאורחים אנחנו מהמרים שיהיה בסדר. התפילה בבית כנסת ליד ביתם של השליחים, באים גם אנשים מהקהילה המקומית, ובחוץ- ביתן עם 3 חיילים ושוטר ועוד 2 שומרים. אנחנו מחכים בחוץ שהתפילה תגמר ומקווים שלא נעורר חשד כשאנחנו הולכים וחוזרים כל הזמן. תשע בערב סוף סוף הולכים לבית- זו משפחה גדולה ובין האורחים עוד 3 משפחות שגרות כאן, כמה משגיחים מהארץ, עוד כמה אנשים ממקומות שונים בעולם, וישראלים שלא ברור איך השתרבבו למקום. מדברים בעברית, אנגלית וספרדית, ואחרי שכולם מילאו את הבטן השליח/רב/מוהל/שוחט לוי עושה סיבוב הכרות של היושבים לשולחן. יש לו סיפור חיים מפותל ומעניין, המשפחה גרה כאן למעלה מעשרים שנה, וכולם חביבים קולניים ושמחים. אחרי הסיבוב מתפתחות שיחות בין האורחים, ולקראת חצות אנחנו נפרדים. היה ערב מעניין ומהנה! גדי נחוש להקים רשת כמו בתי חב"ד אבל חילונית. אני מפקפקת ביכולת ההתמסרות של משפחות חילוניות אפילו אם מדובר במשהו זמני…

נפרדים מפונטה דל דיאבלו בצער, טוב שיש מקומות כאלה- שיהיה חשק לחזור שוב. לא ממש ברור לנו מה הקסם של המקום, הוא לא יפה או מסודר- אבל קסום!

יוצאים מערבה. כל מי ששואלים אומר שאין מה לראות בפנים הארץ- רק שטחים פתוחים וריקים, אבל אנחנו רוצים להגיע לפרגואי וזה הכיוון. מעט צפונה מפונטה דל דיאבלו יש מבצר משוחזר מהמאה ה 18, חומות אדירות, מבנים משוחזרים יפים עם אוסף מרשים של חפצים, תלבושות, קצת רהיטים, ועשרות תותחים בכל מיני גדלים. המקום מטופל על ידי הצבא, ויש חדר עם דגמים של מבצרים שונים ברחבי המדינה. מרשים מאד.

הדרך מובילה אותנו מערבה לדרך עפר של 60 ק"מ- בניגוד לארגנטינה פה הדרך כבושה היטב והנסיעה חלקה ומהירה יחסית. לקראת הסוף סיבוב חד שלא ראיתי את הזוית, מבט שנתקע בחרדה בשוליים שניה אחת יותר מדי, ברקס קדמי במקום אחורי, ואני מחליקה באלגנטיות ושוב מוצאת את עצמי על הצד.. גדי מצטער שהמצלמה לא דלוקה- כדי לראות וללמוד כמובן! היעד- עיר עם שם מאד אטרקטיבי שהוא גם שם המחוז- treinta y tres. שלושים ושלוש, על שם 33 לוחמים במלחמת העצמאות של אורוגוואי.

העיר מקסימה- כמובן שכל המבנים נמוכים, הכל מטופח ומסודר, והרחוב הראשי סגור לתנועה ברובו- מסתבר שהיום יש קרנבל בעיר! המלון שלנו נמצא באמצע הדרך ברחוב הראשי- וכל המדרכות מתמלאות בשולחנות וכסאות- מהכיכר המרכזית לאורך קילומטר. החגיגה תתחיל רק בתשע בערב, ואנחנו יוצאים לשוטט בעיר בינתיים. יש פה כמות בלתי סבירה של חנויות נעלים- אבל מי אנחנו שנתווכח. יושבים בבית קפה לארוחת אחר הצהרים. יש דבר כזה בדרום אמריקה.. זה נקרא merienda, בתפריט- שתיה קלה ושתיה חמה, טוסטים, סנדוויצ'ונים קטנים, והמון עוגות ועוגיות. מספיק כדי לסתום אותנו לגמרי אחרי שארזו לנו את האלפחורס. בדרך חזרה אנחנו רואים את הפקחים שעוברים בין הדוכנים, בודקים ורושמים- הכל פה מאורגן להפליא! הרחוב מתחיל להתמלא באנשים ולמזלנו למלון יש מרפסת שצופה על הרחוב ואנחנו מצטרפים לאלו שכבר יושבים ומחכים בסבלנות. העשן שעולה מהפריז'ות אומר שטוב עשינו שאנחנו במרפסת ולא ברחוב… תשע הפך לרבע לעשר, והתהלוכה מתחילה. קבוצות מכל מיני סוגים- ילדות ונערות, נציגי הערים השכנות, נערים עם תופים, כל מיני קבוצות עם תלבושות ססגוניות. בהמשך יבואו קבוצות יותר מקצועיות, עם רקדניות סמבה, קבוצת פנסיונריות וגם השיכור של העיר.

בחצות כולם נפרדים מהחגיגה, ובבוקר למחרת הרחוב ריק ונקי. איזו עיר מתוקתקת! אנחנו ממשיכים מכאן לעיר הגדולה- melo. זה אמנם בדרך, אבל הסיבה לעצור פה היא שיש כאן מוסך של cfmoto והוא מוכן לקבל את גדי שהגיע זמנו לטיפול. בניגוד לעיר הקודמת- כאן אין שום דבר מרשים וברגע שהאופנוע מוכן אנחנו יוצאים לדרך. היעדים נקבעים לפי זמן נסיעה יומי כשאף פעם אנחנו לא יודעים מה באמת מחכה לנו. מהרגע שעברנו לכבישי הרוחב של המדינה בין עיר אחת לשניה יש נסיעה של שעה לפחות שאנחנו נוסעים בשטח פתוח עם שטחים ירוקים (מגודרים היטב) ומדי פעם שער כניסה לחווה, כמעט שאין רכבים בכביש, מדי פעם משאית מובילה פרות או עצים. פתאום מתגלה ישוב קטן או מבנה בודד של בי"ס כפרי בגודל של 2 כיתות, וכמובן- עדרי פרות מפוזרים בשטח. משעמם? לא. פשוט יפה. את ערכת הקפה עוד לא פתחנו, אבל כן עוצרים לשתות ולאכול משהו שקנינו בבוקר ביציאה- פעם סתם בצל או בכניסה לחווה, פעם ליד הנהר עם משפחות נופשות, ולפעמים במסעדת דרכים שכוחה- גם זה אין הרבה בדרכים האלה.

אחר הצהריים מגיעים ליעד הבא- tacuarembo. במלון שלנו יש מוזיאון קטן של פורד T- הבעלים משוגע לעניין, ויש לו גם אוסף רחב של חפצים ישנים- הכל מקוטלג וממויין להפליא. כ 15 מכוניות משנים שונות עומדות כאן ורק מחכות שמישהו ילטף אותן במבט- נחמד ביותר!

בריכה פצפונת מפצה על החום הגדול ועל קוטן החדר, ובערב אנחנו אוכלים במקום, צוות חמוד ביותר, ובחדר האוכל יש אוסף תקליטים עצום ליד הגרמופון של קרלוס גרדל- גדול זמרי הטנגו. עוד יש כשלושים מסמכים ממוסגרים שלטענת הבעלים מוכיחים שגרדל נולד בעיר הזו ולא בצרפת כפי שנטען בויקיפדיה. גאווה מקומית. העיר טקוארמבו נחשבת לבירת הגאוצ'וס, ובאמצע מרץ מתקיימת חגיגה של כמה ימים בסגנון המתאים. אולי יתחשק לנו לחזור… בבוקר בעל המקום מתיישב לדבר איתנו, וסיפורי החווה שלנו מרתקים אותו שהוא מתקשר לאשתו שתבוא לשמוע ולראות. יש להם עוד מלון לא רחוק, אבל מחוץ לעיר- הוא אחראי על זה והיא על השני. אנחנו יושבים איתם קרוב לשעתיים, ואם נחזור סביר שנתארח במלון הכפרי שלהם- הם ישמחו. בצהריים קצת חם מדי כדי לשוטט בעיר, ואנחנו יוצאים צפונה ומערבה. הרעיון הוא להגיע לחגיגת קרנבל מומלצת בפרגואי, והדרך הקצרה (רק 12 שעות) עוברת דרך ברזיל. נוסעים לכיוון ארטגס למעבר הגבול. הנוף משתנה קצת- יותר גבעות אחרי המישורים הגדולים. ועדיין- חוות עצומות עם פרות רועות, ושדות עצים ענקיים. בפרוש אין פה שום מאפיין של יער- רק שורות צפופות של עצים נטועים, בחלק מהמקומות רואים נטיעות חדשות בין השורות- הדור הבא אחרי שיכרתו את העצים הבוגרים.

יחד עם שינוי הנוף גם מזג האויר הולך ומתחמם- הבחור במלון ב artigas טוען שלפני שבוע הטמפרטורה הגיע ל 50 מעלות. קצת קשה להאמין- אבל כנראה שעברו את הארבעים. גם כאן אנחנו פושטים את בגדי הרכיבה- יותר נכון להגיד מתקלפים מהם, וישר נכנסים לברכה. תענוג. בערב יוצאים לארוחה האחרונה (בינתיים) באורוגואי והיא ממש טעימה- לא תמיד הבשר שהם מכינים באיכות טובה, אבל הפעם שיחקו אותה! גם העיר הזו סוגרת את הרחוב הראשי בערב- יש אימונים לקרנבל. אמורים להתחיל בעשר בלילה, כנראה שהפעם נוותר. החם כנראה הכריע אותנו. בבוקר אנחנו מקדימים וממהרים- יש לפנינו שני מעברי גבול- לברזיל ואחרי שעה וחצי נסיעה לארגנטינה. ננסה לפחות אחד מהם לעשות לפני שנהיה חם מדי. זה לא ממש עוזר- 9 בבוקר ונראה שכבר 30 מעלות… המעבר לברזיל עובר חלק ומהר. אולי מהר מדי? שעה וחצי נסיעה- אותו נוף, אותו חם, אותו כביש- רק השלטים בפורטוגזית וקשה לנו לקרוא תוך כדי נסיעה. הפסקה לקפה ופאו דה קסו טעים, והנה אנחנו במעבר הגבול הבא. פקק ארוך, ואנחנו מתבשלים. מורידים מעילים, אחר כך מורידים קסדות, וחם!

מסתבר שבכניסה היו צריכים לתת לנו דף כניסה מוחתם לאופנועים, ובגלל שאין לנו אנחנו מתעכבים יותר משעה עד שפקידת המכס פותרת את הבעיה ומשחררת אותנו. מזל שזה באולם ממוזג, אחרת היינו נמסים לגמרי. כשזה נגמר התהליך בכניסה לארגנטינה קצר ופשוט, חותמת בדרכון וגם ניר מתאים לאופנוע ואפשר לצאת לדרך. בגלל שהתעכבנו כל כך, מחליטים לעצור אחרי 100 ק"מ בעיירה la Cruz. העיירה נראית כמו עולם שלישי לגמרי, אבל המלון חמוד ביותר, נמצא על שפת נהר אורוגוואי ויש בריכה- קודם כל בריכה כי אנחנו כבר רטובים לגמרי- אחר כך אולי נכנס לנהר. לא נכנסנו, רק יצאנו לטייל.

בערב המסעדה במלון ריקה, וגדי שונא לאכול לבד, אז אנחנו יוצאים לחפש. העיר מנומנמת לגמרי, והחם כבד גם אחרי שמחשיך- אנחנו ממש נוטפים. בעיקר אני- זה הגיל… בסוף מתיישבים במסעדה פצפונת, זוג צעיר שמבשל בבית, האוכל ממש טעים, ואנחנו לגמרי לבד. רק כשנקום לשלם יגיע עוד שולחן. בחזרה למלון- המסעדה כמעט מלאה. השעות שבהן אנחנו רעבים ממש לא מתאימות לשעות של המקומיים… בבוקר יוצאים לדרך- אם נמצא משהו מעניין בדרך נעצור, ואם לא- זה יהיה יומנו האחרון כאן. לקראת הצהריים, אחרי שעה וחצי של נסיעה בנוף חדגוני יש כניסה מרשימה למקום שבפרוש מזמין להכנס. las marias. זו חווה עצומה ומאורגנת להפליא, אנחנו מוזמנים לשתות תה קר עד שיתחיל סיור של שעה וחצי. פותחים בסרט על המקום- דור רביעי של מגדלי ז'רבה (התה שמשמש למאטה) בחווה שהוקמה לפני קצת יותר ממאה שנים. היום מגדלים כאן גם תה ועץ. כל אחד מהענפים עצום והם מייצאים ליותר מארבעים מדינות. מה שבעיקר מעניין במקום זו השקפת העולם של המייסד, שצאצאיו ממשיכים בדרכו. בתוך שטח החווה יש אזורי מגורים לעובדים, מגרשי ספורט לשימוש העובדים ומשפחותיהם, בית ספר יסודי וגם תיכון שנחשבים מאד ברמה שלהם וכוללים גם הכשרות מקצועיות בתחומים שבהם עוסקת החווה. אחרי הסרט המדריכה עושה לנו הדרכת 'מכירות' על כל סוגי הז'רבה והתה, ומשקיעה בלהגיש לנו 2 סוגי תערובת מאטה שהגיעו מהמעבדה, ובסוף מבקשת שנמלא טופס התרשמות… מכאן יוצאים לסיור בחווה- אנחנו עם המדריכה במכונית כדי שנוכל לשמוע את ההסבר, האחרים במכוניות שלהם. רואים את מתקני הייבוש, האחסון והאריזה, את בתי העובדים וכל מגרשי הספורט שלהם, 3 בריכות מלאכותיות שמשמשות רק את המשתלה- כל הגידולים מתבססים רק על גשם. ליד הבריכות מסתובבות משפחות של קפיבארות- והן רק חלק מחיות הבר שממלאות את שטחי החווה. לפרידה אנחנו מקבלים שקית עם דוגמיות ז'רבה- נצטרך לקנות מאטה!

היה מעניין ומרשים, כמעט שעתיים שבסופם מתחילה רוח מטורפת שמפילה חלקי ענפים ונראה שתכף יתחיל גשם זלעפות. אנחנו ממהרים להכנס למלון לפני העיר, אין בקרבת מקום איפה לאכול. ממשיכים לחפש מקום לישון- העיר הזו לא מציעה פנינים, אבל כרגע גם חרוזי זכוכית יספקו אותנו… מצאנו- מלון שנראה נקי, יש מסעדה 100 מטר ממנו- הכל טוב. הפריפריה במדינות כאן היא באמת פריפריה- איך שנראים הרחובות, הכבישים- אם יש כאלו, הבתים המיושנים, החשמל כמו אצלנו לפני 30 שנים. מצד שני- יש פה ושם בתים חדשים או חנות מודרנית, תמיד אפשר למצוא מקום לאכול, רב האנשים נוסעים על מכוניות חדישות, ונראה שכולם מחייכים. אז גם אנחנו. בבוקר יוצאים ליום נסיעה נוסף שבסופו כבר נהיה בפרגואי. חם פחות, עדיין לח, אבל הרוח והגשם מאחורינו, והרכיבה נעימה. שעתיים עם הפסקה קצרה, ואנחנו במעבר הגבול. תור מטורף של מכוניות, אופנוענים מסמנים לנו לעבור מהצד, ואנחנו מגיעים לתור נפרד של אופנועים בלבד. לוקח קצת זמן, אבל בסוף מחתימים לנו דרכון וזורקים אותנו הלאה. הבחור באדואנה- המכס- לא מתייחס אלינו- סעו, קדימה. מקווים שלא תהיה בעיה בהמשך כמו שקרה ביציאה מברזיל.

נסיעה על גשר ארוך מעל נהר פרנה, ואנחנו במדינה אחרת. רושם ראשוני של עולם שלישי לחלוטין- מוכרים וחלפנים אחד אחרי השני, ברדק מלוכלך, המשרד של המכס בכניסה מלא צלחות עם שאריות אוכל, 2 פקידים שאחד כנראה הבוס שלא עושה כלום והשני ממלא לנו את הטפסים. גדי מתבדח עם הבוס- אנחנו לוקחים איתנו את המזגן כשניסע. בדיחה תמיד שוברת קרח, ומכאן מתפתחת שיחה על נושאים שונים. זהו. יש לנו טופס. מה עם דרכון? לא- לא מחתימים. בפרגואי הכניסה חופשית. מוזר. מעניין. אנחנו בעצם כבר בעיר encarnacion. ההתחלה קצת מדאיגה- מוסכים, המון חנויות צמיגים, בתי מלאכה קטנים, הכל נראה עלוב ועצוב. מהר מאד עוברים לחלק אחר של העיר, וכאן כבר רואים עיר תיירות מזמינה. מחר יש בעיר חגיגות קרנבל בפעם האחרונה לשנה הזו, וקשה להשיג מקום לינה במיקום סביר- אנחנו צריכים מרחק הליכה סביר כי לא רוכבים בלילה, בטח לא אחרי ששותים. הצלחנו למצוא מלון ממש על הטיילת, קרוב לרוע מחר, יקר יותר ממה שאנחנו רגילים, אבל זה לא מלון 2 כוכבים אלא ממש מקום טוב ונח, מותר להתפרע לפעמים. אנחנו יוצאים כדי לקחת את האופנועים לחנייה, בדיוק מגיע אופנוע עם זוג, מקומיים, ומרסלו פותח בשיחה. מסתבר שלכבוד הקרנבל התארגנו עשרות רוכבים מכל המדינה והם צפויים לנסוע מחר בשיירה בתוך תהלוכות הקרנבל. מזמין אותנו להצטרף למסיבה שהם עושים הערב על גג המלון השני- תכירו אנשים מכל הארץ, תרקדו, יהיה יופי. יש לנו כמה שעות אור, הולכים לאכול משהו קטן ולחפש מכבסה. קטע מוזר- פה משלמים לפי פריטים, לא לפי משקל. בודקים עוד מכבסה- אותו דבר. בכל מקרה- המחיר מגוחך. בכלל פרגואי הרבה יותר זולה משכנותיה- רק צריך למצוא איפה להוציא כסף מקומי כי בטח יהיו מקומות שאין תשלום בכרטיס אשראי. בערב אנחנו יוצאים לאכול ואחר כך מצטרפים למסיבה- פחות אנשים מהצפוי, מוזיקה חיה שלא ממש מאפשרת לדבר, אבל תוך שעה כבר יש לנו טלפון של בחור מקונספסיון 'רק תבואו ואני אעזור לכם בכל מה שתצטרכו', והשותף של מרסלו בבאר אופנוענים באסונסיון כבר יחכה לנו בסופשבוע הבא.. אמרו לנו שהחבר'ה המקומיים מאד פתוחים וידידותיים, נראה לנו שנאהב את פרגואי!

בימים האחרונים הרגשתי קצת חוסר שקט. גדי מציע כל מיני אפשרויות- שנשאר במקום אחד כמה שנרצה? רוצה לחזור לארץ? שנפרד מהחופים ונכנס לפנים הארץ? רוצה לנסוע לאוהל? מה שירגיע אותך- נעשה! עד עכשו אף פעם לא ידעתי, מזלי שהאיש הזה איתי… 5 ימי בטלה בבואנוס איירס, עוד יום בטלה בקולוניה , עוד יומיים לא ממש מעניינים במונטוידאו, ועוד עיר נופש לא יותר מדי מפתה- אולי צריך פשוט להתחיל לנסוע יותר? איך שנכנסנו לפונטו דל דיאבלו, להוסטל של רודי- משהו אחר באוויר. אולי זה המקום? מרגיש כך! יורדים לחוף- משהו זרוק אבל לא מאיים. ה'מרכז' הוא כמה רחובות שבערב הופכים למדרחוב- מסעדות, מוכרי עבודות יד שזה כל מה שהם עושים בחיים, מלא דוכנים קטנים- אמפנדס, מיצים, ושטויות לתיירים. בשמונה בערב בקושי אפשר ללכת מרב אנשים- צעירים, משפחות ומבוגרים. המון בתים קטנטנים שרובם מושכרים לנופשים וביניהם כאלה שגרים בהם ונראים כמו מרכז אמריקה באזורים היותר מוזנחים. תיפוף חזק מושך אותנו למגרש ריק קטן- יותר מ 20 מתופפים במעגל, ולאט לאט נכנסות פנימה נשים בכל הגילאים לרקוד- מעגל מתופפים רק לשם השמחה ולא למחאה- איזה שינוי מרענן! עוד מגרש פצפון צופה בגבו לים- יש עליו במה קטנה וכרגע שתי בחורות עם גיטרות שרות כשהירח עולה ברקע. כולם פה כדי לחיות ולהנות. אז היינו צריכים לבא עד לכאן בשביל להרגיש שאנחנו (בעיקר אני…) חיים רק בשביל לחיות?

ביום השני אצל רודי ברור לנו שאנחנו רוצים להשאר פה לפחות שבוע, אבל בשביל זה צריך למצוא מקום במחיר סביר שיש בו גם מטבח- לא לתקציב שלנו לאכול רק במסעדות, מה גם שהאוכל באורוגואי לא ממש זול. היין כן. צריך לבדוק שגם החניה מוגנת, כמובן- חיבור טוב לאינטרנט, ולא פחות חשוב- שזה לא יתגלה כאחד החורים העלובים שראינו במרכז… פרט מעניין שלא ידענו עליו- בארגנטינה שואלים אותך אם אתה רוצה לשלם במזומן כי זה מקנה הנחה של 15-20%. באורולוגיה הפוך- אם אתה משלם בכרטיס אשראי לא מקומי יש הנחה אוטומטית של כמעט 20%. לא בחנויות אבל בכל המסעדות והסופרים. נחמד. גם כבישי 'אגרה' שלרב הם כביש עם שני נתיבים- אופנועים עוברים בצד ולא משלמים, כמו במרכז אמריקה. אנחנו עוברים לבית עץ חמוד, 750 מטר מהחוף, סיבוב בסופר קטן להצטיידות, גזרתי על גדי רק ארוחה אחת ביום במסעדה, אז יש יוגורט ופירות לארוחת בוקר, לחם נקניק וגבינה לארוחת ביניים, אורז, ביצים וירקות לעוד ארוחה, וערב אחד נידבתי את האיש לעשות על האש. מעכשו כל יום לבחירתו- צהרים או ערב במסעדה. כמובן שהצטיידנו גם ביין לערב ובירה לצהרים ואנחנו לגמרי מסודרים. מאחר והחלטנו להשאר- אנחנו מתבדחים- שבוע נהנה מפשוט להיות, אבל אם נחליט להשאר יותר אולי נמצא את עצמנו עוברים שינויים מפליגים- אני עם קרחת מלבד פס שיער עם צמה כמו כמה מהמוכרות קשקושים על החוף, גדי עם עגיל, צמידים וגלשן תחת הזרוע… נראה מה יתפתח בהמשך! בינתיים גדי קבע שיעור surf למחר בבוקר. אחר הצהרים יורדים לחוף הקרוב, שקצת נפרד מהחוף במרכז, שקט ונעים יותר. יש פה מסעדה אחת, משפחה שבאה ממונטוידאו כבר 16 שנים כל קיץ. לכולם יש מקצועות רגילים- אח אחד אדריכל, השני מנצח, והאחות מעצבת פנים. הם באים כל המשפחה המורחבת, מקימים את המקום ועושים הכל- מבשלים, מנקים, ממלצרים- חודשיים וחוזרים הביתה. המקום חמוד, האנשים מעניינים, האוכל קצת עם חשיבה. היה שווה להכנס. בגדול בכל המסעדות פה יש אותו תפריט, אין מה לחפש יותר מדי כי בסוף אל השולחן יגיעו אותם מאכלים… אין כמו אוכל ישראלי!

השיעור של גדי מאכזב מאד- אין גלים היום, והמדריך מושך זמן כדי להעביר את השעה, אבל גם זו התנסות. בדומה לרכיבה- גם בים צריך לעבוד עם הגוף ולהתאים את עצמך למצב. הוא חוזר עם צואר כואב מתנוחת השכיבה, 3 גלים שאפילו לא הספיקו בשביל לעמוד למרות שאחד מהם הפיל אותו מהגלשן. נראה לי שחוף זיקים יהיה הבא בתור.

את הערב אנחנו סוגרים במקום קטן שמציע כל יום הופעה אחרת. הגענו בתשע וחצי, להופעה המובטחת, הזמר הגיע שעה אחרי, כך שלא נשארנו עד הסוף בשל כאבים בישבן, אבל היה שווה- סגנון מיוחד וקול יפה.

מכיוון שהבית שלנו קרוב לחוף, אין לנו בעיה ללכת ולחזור גם 3 פעמים ביום- ממילא אנחנו לא אנשי ים- לשנינו אין סבלנות לרבוץ בחוף מעבר לזמן התייבשות אחרי שחיה קצרה וקצת קיפוצי גלים… אנחנו יוצאים וחוזרים, קצת עבודת ניירת שתמיד יש לעשות, סדרה טובה בנטפליקס, אפילו יצא לנו לראות חדשות לראשונה מתחילת הנסיעה. יום חמישי מפתיע אותנו עם סופת ברקים ורעמים וגשם שוטף שנמשך כל הבוקר. אין ים. שישי- ממש קריר מדי בשביל ים, אנחנו יושבים שעה מול הגלים, כל מי שסביבנו בא עם שמיכה או בגד חם, כמה אמיצים בודדים נכנסים למים- אנחנו מכריזים על בגידה של מזג האויר. מחר עוזבים, לא קנינו מגרש ואין באורוגואי צינורות בטון בקוטר 2 מטר, גדי לא יהפוך לגולש ואני כבר לא אהיה היפית… תאריכי הקרנבל מכתיבים לנו מסלול. נהנינו ונרגעתי. הלאה. תמיד אפשר לחזור או למצוא עוד מקום להשאר!

גדי כהרגלו חושש מתקלות, מזרז אותי כל הבוקר, שלא נתקל בהפתעות במעבר. הכל ארוז, אנחנו אחרי הארוחה הראשונה- יוגורט ופירות, הולכים להביא את האופנועים מהחנייה, וצפירת הרגעה. יום ראשון אין תנועה רבה ויש לנו עשר דקות לשתות קפה אחרון במרפסת לפני שנרד ונעמיס את עצמנו לנסיעה. העליה למעבורת כמו מעבר גבול- אבל קל ופשוט יותר. פקידי ההגירה יושבים משני צידי החדר- גמרנו את הצד הארגנטינאי- ישר עוברים לפקיד ממול ויש חותמת חדשה בדרכון. עכשו צריך לחכות למכס- כשאנחנו כבר בתור לעליה. הבחור שעובר בין הרכבים מגלה שבאישור שלי כתוב שאני יכולה לעבור בכל מדינות דרום אמריקה, אבל באישור של גדי כתוב רק מעבר מצ'ילה לארגנטינה. הוא מבין שהאופנוע נקנה כחוק ולא באמת יש בעיה, אבל מזהיר אותנו שיכול להיות שבמעבר גבול אחר לא יהיו סלחניים. הודעה לנועם בסנטיאגו- נראה איך הוא יסדר את הבלגן שעשה!

ההפלגה קצרה ונעימה, שעה ורבע ואנחנו כבר בצד השני של הנהר. כשמסתכלים במפה זה לא נראה כמו נהר, וגם לא במציאות, אבל עובדתית- אלו מים מתוקים וכל עוד לא התערבבו עם האוקיינוס האטלנטי, זה נחשב נהר. המים חומים ומכוערים, אבל זה לא שלנו אז מה אכפת… גם במכס פה מעבירים אותנו בלי בעיות, אבל שוב- מזהירים ומייעצים שנסדר את הנייר של גדי. חמודים. אנחנו בעיר קולוניה. מקסימה וציורית, ואם לא היינו אחרי 5 ימי בטלה אולי היינו נשארים. המלון שלנו עם חצר פנימית נעימה, במבנה ישן מאד שמרגיש חמים ונעים, אבל מריח קצת כמו מקסיקו ומרכז אמריקה. ריח קל של עובש. אנחנו יוצאים לחקור את המרכז ההיסטורי, מתפעלים מכמות המכוניות הישנות- חלקן הפכו לעציצים או מיצגים, אבל יש גם כאלו שעדיין משמשות כמכוניות. חוזרים לחקור את המלון שנבנה ממש לידנו- בדיוק הסגנון שאנחנו אוהבים. יש בעיר בין הבתים הקולוניאליים גם בתים מודרניים מעניינים. פתיחה טובה לביקור באורוגוואי.

נשארים על קו החוף הדרומי- פנינו למונטוידאו, עיר הבירה. אורוגוואי מדינה קטנה- פי 3 מישראל, עם כ 3.5 מליון תושבים. אומרים שעל כל תושב יש 3 פרות. ממש צפיפות… חצי מהתושבים מתגוררים בעיר הזו, מעניין מה נמצא שם! הנסיעה נוחה מאד, עיירות לצד הכביש, על הדרך רק אזורים מסחריים של הערים, חוות ושטחי חקלאות בעל שנראים קצת מסכנים. אנחנו כבר יותר משלושה שבועות ועוד לא היה יום גשם- קיץ בדרום אמריקה לא בהכרח יבש! גדי חייב לצלם מגרש חלקי חילוף לאופנועים. מקווים בשביל הקונים שאפשר למצוא משהו…

עוצרים בחווה שיש לה פרות לחלב, מחלבה וחנות גבינות. לא בטוח שיש מה ללמוד מהם.. קפה בעצירה הבאה- מסעדה בשולי העיר- משמים מבחוץ, יפה בפנים. בעצירה הבאה ארוחת צהריים. שוב מקום שלא נראה הבטחה גדולה, אבל האוכל טעים ובשפע. מזל שאנחנו נוהגים להזמין מנה אחת לשנינו בנסיעות… התלבטנו בבחירת מקום לינה, ובחרנו להיות קרוב לעיר העתיקה ולא בתוכה. האזור נראה כמו עיר תחתית, והכל מאד קרוב- כמה רחובות לכל צד ונמצאים על הים- רב החופים לא לרחצה, אבל יש כאן טיילת לאורך החוף הדרומי של 25 ק"מ ואנחנו מצטרפים להולכים. כולם הולכים עם תרמוס ומאטה- שותים פה יותר מאשר בארגנטינה, וגדי מחליט על צילומי רחוב של שתיינים. יושבים ושותים, הולכים ושותים, עם הכלב או הילדים, עד כדי גיחוך. יש להם תנועת יד מובנית של החזקת הבקבוק והכוס. 5 ק"מ הספיקו לנו, חוזרים ברחובות שעכשו נראים פחות סימפטיים אבל כנראה הכל בראש. אורוגוואי נחשבת מדינה בטוחה מאד, כנראה מובילה באמריקה הלטינית באיכות החיים, בליברליות ובשמירה על זכויות האזרח. הקרנבל נמשך כאן 40 יום- לא שחוגגים כל הזמן, אבל בכל מקום יש קבוצות שמתכוננות, ובערבים ארועים עם מוזיקה וריקודים. אם כל הזמן מתכוננים ומתאמנים, לא ברור לי מתי שיא הארוע. ננסה לגלות בהמשך.

יום שלישי- אנחנו מצטרפים לסיור בספרדית, להכיר את העיר העתיקה ואת ההיסטוריה של אורוגוואי. המדריך חמוד- כרגיל בסיורים האלה- החבורה נחמדה- לשם שינוי רק ארגנטינאית אחת וכל השאר אירופאים, אבל הנושא, איך לאמר- קצת משעמם.. אין הרבה חיים בסיפור- קצת מריבות בין שכנים, ארגנטינה וברזיל- ספרד נגד פורטוגל- כשבתווך מדינה קטנה, בלי אוצרות טבע, עם מנהיג שנאלץ לברוח ולא זכה לראות את עצמאותה אבל חולקים לו כבוד גדול למרות שהחזון שלו שנוי במחלוקת. הסיפור הפיקנטי שייך למנהיג אחר שיצא נגד האינדיאנים המקומיים וכנראה היה האסאדו הראשון ביבשת… אורוגוואי נחשבת מדינה חילונית- 50% מתושביה מגדירים את עצמם אתאיסטים ובהתאמה- אין הרבה כנסיות, ויש הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה. זו כנראה הסיבה שהמדינה מאד ליבראלית- הראשונה באמריקה הלטינית עם נישואים חד מיניים, אפשרות להפלות, ולגליזציה של קנאביס. מונטוידאו נבנתה על ידי הספרדים כקונטרה לקולוניה שבנו הפורטוגזים, אבל האימפריה כבר היתה בשנות שקיעתה, ומבני הציבור יחסית קטנים ופשוטים. העיר העתיקה משובצת מבנים יפים אבל ממש לא מרשימה כמכלול. את הסיור גומרים בשוק הישן שבו מקומות אותנטיים לארוחת צהריים טובה. לא מומלץ לשעות הערב- יש אזורים תיירותיים יותר ובטוחים יותר.

למרות שגדי חושב שיש מה לעשות במונטווידאו עוד יום, אני חושבת שמיצינו, ואנחנו יוצאים מהעיר מזרחה לאורך החוף. יש אזורים מטופחים יותר, מפוארים יותר ממה שראינו עד עכשו, אבל בגדול- די משמים… פנינו לפונטה דל אסטה. עיר החוף התיירותית ביותר שאליה מגיעים גם מארגנטינה ומברזיל. כל המשפחה של גדי טוענת שחייבים להיות בה- לי זה נראה ונשמע כמו אילת, אבל לבדוק צריך… עוצרים בדרך לקפה אצל הלל ומריאנה- ישראלי ומקומית שיש להם חווה פצפונת בשולי מקום שהפך לאזור וילות. הוא מגדל ירקות אורגניים, היא עובדת מהבית, הזמינו לביקור למרות שהם נמנעים ממבקרים בתירוץ של התינוקת החדשה שלהם. מכאן ממשיכים לעיירה בשם המפתה chihuahua. יש חוף נחמד עם מסעדה יפה, במלון שלנו יש בריכה שאנחנו מנצלים להצטננות קלה- עד שנגיע לים כבר לא מתאים להכנס. שיחה ארוכה עם המלצר שלנו שמהלל את פרנואי. עושה חשק. למרות שעכשו שיא עונת התיירות, המלון שלנו אפילו די ריק. בכלל הכבישים לא עמוסים ואין הרגשה של המון נופשים. הדרכים טובות- הכל מאד מטופל ומסודר, וכולם מקפידים על נהיגה נכונה. השלט אומר 90- כולם נוסעים על 90 קמ"ש. 60- כולם מאיטים. לפני צומת או כיכר שלט 30- כולם יורדים ל 30 קמ"ש. או שהם מאד צייתנים או שיש קנסות כבדים. בכל מקרה- מאד נח ונעים לנסוע ככה. יש לאורך הכבישים עיירות קטנות וחוות- הכל מאד מסודר. קצת לפני העיר יש כפר שנקרא casapueblo. התחיל בצריף פח קטן מעל האוקיינוס של אמן מקומי- קרלוס וילארו- שבהמשך ציפה אותו בבטון ואז הוסיף עוד ועוד חדרים באותו אופן ונהיה ממש פסל סביבתי מעניין. סיפור חייו יוצא דופן בעושר המקומות שעבר ויצר בהם, האנשים שהיתה לו אינטרקציה איתם, ואופי העבודות שלו. סביב הבית נוספו עוד מבנים ששומרים על הסגנון שלו- פנינה אמיתית. הוא עצמו מתנצל בפני האדריכלים על מה שיצר כאן בלי להיות אדריכל… ביקור שווה בהחלט.

מכאן אנחנו ממשיכים לעיר- punta del este. עיר נופש, אבל לא פרחית. נחמד, נעים. יש לנו מקום 50 מטר מהים, האופנועים בחנייה בטוחה, ואפשר לשוטט בנחת. מזג האויר נהדר לטיול, אבל ים? 25 מעלות זה לא קיץ! יפה לראות, אבל לא שווה להשאר בבגד ים ולהכנס. שלא כמו שאנחנו מכירים, החופים לרחצה ממש קטנים- ומלאים במשתזפים- גם זה משהו שאצלנו קצת נזהרים בו, אבל כאן לכולם יש עור בצבע נחושת.. כשמחפשים בגוגל מידע על אורוגוואי ערי החוף הן המקומות היחידים שמוזכרים. אנחנו תוהים אם אין מה לראות יותר, אבל משיחות עם מקומיים גם הם מודים שמעולם לא ביקרו בתוך המדינה. היחידה שאומרת לנו שיש לה משפחה בעיר פנימית ומאד יפה שם היא בעלת המכבסה שהיינו בה. כשאנחנו אוספים את הכביסה ביום שישי אחר הצהריים היא נפרדת באמירת שבת שלום.. יש קהילה של רק כ 20 אלף יהודים כאן. איך נפלנו על אחת מהן? אזור המסעדות והבילוי נמצא כמה רחובות מהמלון, מסעדה נחמדה, טעות בהבנת התפריט, והתוצאה כאן- הוחזר לשולח..

שבת אנחנו נפרדים בלי רושם רב מהעיר, ועולים צפונה לאורך החוף. שוב נסיעה נעימה ורגועה, בעיקר לאורך החוף, עם הרבה חוות לאורך הדרך. נכנסים לחווה שיש בה יקב- זה היין ששתינו אתמול בערב.. מקום גדול ומטופח להפליא, נראה שיש כאן יותר עצי זית מגפנים! היין המקומי הוא זן שאנחנו לא מכירים- tanat- והוא נחמד ביותר. לא שותים עכשו- אנחנו נוהגים. אבל קפה תמיד טוב. עוד שעה נסיעה להפסקת דלק וקפה בעיר קטנה מנומנמת מאד, וזהו- מגיעים ליעד של היום- punta del Diablo. שוב עיר תיירותית לגמרי, אחרונה בסידרה לפני שנשנה כיוון ואוירה.

התאהבנו.

בוקר חדש מתחיל בכוס קפה. סימן מצוין. יוצאים לדרך- הכיוון הכללי הוא בואנוס איירס, ייקח לנו 3 ימים נעימים. אנחנו נוסעים לעיר נטושה על שפת אגם- סיפור מעניין. בשנות ה 20 של המאה שעברה הקימו עיר נופש על שפת אגם אפקואן- villa epecuen. העיר מנתה בשיאה כ 1100 תושבים, היו בה 5000 חדרי אירוח והמון אטרקציות תיירותיות. בשנת 1985 נפרץ סכר, האגם (מים מלוחים) עלה על גדותיו וכל התושבים ברחו וניצלו, אבל המים הגיעו לגובה של 6 מטר והכל טבע. בשנים הבאות עלו המים עוד, לגובה של 10 מטר, והעיר נעלמה לחלוטין מתחתם. בעשרים השנים האחרונות החלו המים לסגת, והיום אפשר לטייל בחורבות ולנסות לדמיין את החיים השוקקים שהיו פה. הדרך לפה יפה, מעיינות טרמיים חזרו לפעול, והמוני נופשים וטיילים באים לראות ולנפוש באתרים אחרים חדשים יותר מסביב לאגם. היה שווה להכנס.

בעיקר הרשימו אותי העצים שעומדים ערומים, כמעט כולם כאילו חתוכים באותו גובה- הכל מת אבל עומד כמו אז. אנחנו חוזרים לדרך, הכביש בעיקרון טוב, רק מלא 'חצ'קונים' של אספלט שעושות המשאיות הכבדות, מה שמחייב זהירות. הנוף התחלף לשדות עצומים של תירס וחמניות, הרבה שטחי מרעה- עם פרות כמובן, ולאורך הכביש כניסות לחוות ומתקנים להעלאת פרות למשאיות.

את הלילה אנחנו עושים בעיר עם שם צרפתי לגמרי- daireaux. המקומיים אומרים דרו- השם הגיע מצרפתי שקנה פה אדמות בשביל מסילת הרכבת. מעבר לזה אין פה זכר למשהו צרפתי… העיר נחמדה מאד, מצאנו מסעדה טובה ליד הכיכר המרכזית וויתרנו על הפסטיבל שמתקיים בה בימים אלו. בתכנית- להקות מקומיות ודוכני אוכל. מזכירים לעצמנו לחפש הופעה טובה כשנגיע לבירה. הבוקר החדש מביא איתו התמודדות חדשה לרכיבה- שלא נשתעמם, והיום- כביש מחורץ! יש אין סוף אפשרויות- מחורץ קלות או לעומק, רק באמצע הנתיב, גם בצד ימין או לכל הרוחב. וגם בנתיב הנגדי! ללמדך שתמיד צריך להיות ערני… חוץ מזה- הנוף החקלאי משובב נפש, מזג האויר מעולה, והעיירות המעטות לאורך הדרך חמודות. את חניית הלילה אנחנו עושים ב lobos- קשה לזהות מה אומרת העיר, אבל המרכז חביב ופרובינציאלי להפליא, והמלון שלנו מלא פרטי אספנות יפים. אנחנו מדמיינים איזה מקום נפלא ומעניין אפשר לעשות ממנו- וגם את מסעדת השף שחסרה בו… שלישי בבוקר אנחנו במקטע הדרך האחרון לבואנוס איירס. הרגשה כמעט כמו לחזור הביתה. אני מתעקשת שהפעם נמצא משהו מעניין לעשות, גלריה מפתיעה, הופעה טובה- חייבת למצוא את האתר שמציע משהו חוץ מסיור מודרך בתיאטרון קולון או הופעת טנגו! יש לנו 5 ימים בעיר לפני שנצא לאורוגוואי, ננסה לנצל אותם. אנחנו בדירת airbnb של נתי- היינו כאן בשנה שעברה- שכונה שקטה ונעימה, הרבה בתי קפה, חנויות מכלת וירקות שכונתיות. חנייה לאופנועים בדירה אחרת כמה רחובות מפה. יש מטבח, אז אנחנו מצטיידים במוצרים כדי לא לאכול בחוץ כל יום, ובעיקר- קפה. מוצר יסוד חיוני. כהרגלנו- משוטטים ברחובות וסופגים אווירה. גדי משתעשע ברעיון להשאר פה במקום להמשיך. הרעיון נפסל. כמה ימים מספיקים. בינתיים לא הצלחתי למצוא משהו מעניין לראות או לעשות. כמעט כל הדברים לאורחים בעיר סביב טנגו- עם או בלי ארוחה. כמה אפשרויות אחרות- ללמוד לעשות אמפנדה, יום בחווה עם אסאדו, וסיורים בשכונות שאת כולן כבר הכרנו בפעמים הקודמות שביקרנו כאן. יום רביעי בערב קבענו להפגש לארוחה עם לואיס ולאונור, ויצטרפו גם ללי ודדו. חבורת בני דודים בערך בגילנו- מכירים אותם והם נחמדים כולם. אולי דרכם נמצא איך להנות מהעיר! אנחנו משוטטים בעיר- כמו לשוטט בתל אביב, רק שכולם הרבה יותר מנומסים… ארוחת הערב המשפחתית נעימה ביותר. ללי מספרת שהיא עוזבת את העבודה. התחילה בתור סטודנטית לעבוד בחברת יוניליוור, וכבר כמה שנים שהיא המנהלת של החברה בארגנטינה וברזיל. חוץ מהמכונית המשוריינת שקיבלה, אי אפשר לנחש את המעמד שלה- הבגדים, הדיבור- כמו אחת מאיתנו. גם החבר שלה- דדו- הבעלים של מפעל סמסונג בארגנטינה- נשאר פשוט וחברמן אמיתי. תענוג להכיר. כולם חלק מ'הקהילה'. מצהירים שהם קודם כל ארגנטינאים, אבל לחלוטין לא מנותקים מישראל והיהדות. בדרכם כמובן.. חמישי קבענו לצהריים עם הדודה סליה- אישה מעניינת בגיל ההורים שלנו שאנחנו ממש נהנים לפגוש. בערב- פגישה נוספת עם צור ואורנה. הם ממשיכים אחרי הארוחה למופע טנגו- זה בהחלט מרגש להיות בבואנוס איירס בפעם הראשונה! שישי בצהריים- קצת תרבות- מוזיאון malba- בלי להבין הרבה באומנות ובכל זאת יש כמה דברים שמושכים את העין. שיטוט קצר בשוק סן טלמו- תמיד מעניין. אספנו תמונות מהמוזיאון ומהרחוב- צריך להיות קצת תיירים בכל זאת…

שבת- יום אחרון בעיר הגדולה. ביקור קצר במוזיאון אנחל- תערוכה דיגיטלית של קנדינסקי. קצת מאכזב, אבל יופי של בילוי בוקר. ממשיכים לפארק רקולטה- לא נכנסים לבית הקברות- היינו פעם ושום דבר לא השתנה… בחוץ מלא דוכנים של עבודות יד- אין הרבה חידושים, יש הרבה צבע ואווירה ולא צריך יותר מזה. בערב נפגשים לארוחת פרידה עם צור ואורנה. אנחנו עוזבים מחר לאורוגוואי, הם טסים מחרתיים לאיגואסו ומתחילים להתארגן לחזרה לארץ. קובעים להפגש בארץ כשנחזור- צור מזמין את גדי לטיסת בקאי. השיגעון החדש? עוד קצת צבע מהעיר הגדולה. מחר מתחילה דרך חדשה!