סוף סוף יש לנו הכל, חוץ מהחלטה ברורה לאן נוסעים… אחרי העמסה של כל הציוד נשארנו עם התיקים הענקיים ועוד כמה דברים קטנים שהבאנו ולא נצטרך (כלים להחלפת פנצ'ר שהם כבדים מאד- הצמיגים שלנו הם tubeless) משאירים במלון- אולי עמית יצטרך אותם כשיגיע בעוד שבועיים, אולי נחזור לקחת עוד 3 חודשים. הבנות במלון בסדר עם זה.. חיבוקים נשיקות וצילומים עם מריה- וזהו. הגלגלים מתחילים לזוז!

הכיוון היום- לאוקיינוס. נסיעה מערבה ושם כבר לא תהיה ברירה- נצטרך להחליט אם יורדים דרומה או עולים צפונה. הבעיה המרכזית בלנסוע צפונה היא שיתכן שמעברי הגבול סגורים ליציאה לארגנטינה לתיירים. שמועה שאין דרך לאמת, רק לנסות, אבל אם זה נכון- נצטרך לחזור את אותה דרך ומדובר בכמה ימים.. לנסוע דרומה אומר שיש סיכוי שנפגוש בדרך כמה מכרים שגם מטיילים באזור, ואז נעשה סיבוב הפוך ונכנס לצ'ילה מהצפון ונחזור לסנטיאגו. משמעות יותר רחבה- ברזיל תחכה לסיבוב הבא, והאופנועים יחכו לנו כאן במקום בבואנוס איירס או מונטוידאו. החלטה קשה… דוחים אותה ביומיים.. הנסיעה לואלפראיסו בלי לעלות על הכביש המהיר תיקח כשלוש שעות- השלב הראשון אחרי שהעיר נגמרת הוא לעלות לשרשרת הרים לא גבוהים ולרדת בחזרה לכיוון החוף. זה אמנם תרגול מצוין לשליטה באופנוע, אבל אחרי חצי שעה כזו כבר נמאס. שרק יגמר. עצירה לארוחת בוקר מאוחרת מאד על הדרך, כפר לא גדול, גאוצ'וס על הכביש, מתחילים להרגיש טיול!

לעיר אנחנו מגיעים בשעת אחר צהריים מוקדמת, בחרנו הוסטל שהכריז על מרחק 300 מטר לים בהנחה שאם יהיה באמת חם נרד להתרחץ, ואנחנו חוששים שבחרנו אזור לא משהו… נראה לגמרי עיר תחתית, הים קרוב אבל זה הנמל ולא ממש יש גישה לחוף. מקסימום, נברח מהר. על הגג של ההוסטל יש מסעדה נחמדה- והיא מלאה לגמרי- ברור שזה לא דיירי המקום- אולי כן בחרנו נכון! מהמרפסת רואים מבנה שפעם כנראה היה מעלית או מכרה קטן- לא ברור, אבל גיבוב הבתים/פחונים מעניין.

שותים בירה ומנשנשים משהו, ויאללה- יוצאים לשוטט. הולכים לכיוון שוק הדגים- אמנם היום כבר נגמר אבל רואים שזה מקום עצום עם פעילות מטורפת. מאחר ואנחנו לא אוכלי דגים לא ממש חשוב לנו לראות ולהריח בזמן אמת את הפעילות. אנחנו מסתפקים בשחפים שרבים על שרידי סרטנים. הלאה- יש אחרי השוק פיסת חוף שאליה מגיעים כלבי ים למנוחה. אולי זו לא השעה הנכונה, אף אחד לא נח… אנחנו רואים אותם מבצבצים מהים עם דג שמן בפה או סתם משתעשעים. רחוק יותר יש חוף רחצה- זה יותר צבעוני אבל אותו סגנון, רק אנושי…

כל הדרך עוברת על החוף, העיר על גבעה מעלינו ובאמצע- כביש מהיר ופסי רכבת. הדרך היחידה לעבור היא בגשרים שונים מיושנים. מעניין.

הלכנו כבר 5 קילומטרים, הגיע הזמן לחפש מקום לארוחת ערב. חוצים על הגשר הקרוב ועולים לשכונה חמודה ביותר. אישה עוצרת אותנו- אתם מחפשים משהו? אוכל! ממליצה על מקום טוב לפיצה וקצת הלאה- מלון בוטיק שיש לו מסעדה שצופה לים. הפיצה עמוסה. ממשיכים למלון- נחמד, טעים, חברה טובה- לא צריך יותר מזה! חזרה בהובר- לא נעשה שוב את ההליכה הזו.. עייפנו קצת.. בבוקר ארוחת הבוקר מוגשת במסעדה של המקום, לא הברקה גדולה, אבל כנראה שזה המוצר בצ'ילה- לחמניה, ביצה מקושקשת, יוגורט פרי, קערית דגני בוקר, קערית פירות. לפחות הקפה טוב וחופשי. היום נבלה פה- עבודה, לימוד גרמין ומצלמה, ו- אין ברירה- החלטה ותכנון מסלול… הפסקות לצורך שתיית קפה, או בירה, ונשנוש קל במקום. לקראת ערב יוצאים למסעדה שמצאנו בגוגל- הפעם נוסעים, הליכה זה נחמד, אבל לא כשכל מקום מצריך עליות תלולות. מה שבטוח- העיר מעניינת. בתים שנראים כאילו הניחו אותם בערימות, פה ושם מבנה חדיש יותר מציץ מתוך הפחים. המון גרפיטי טוב. מזל שלקחנו מונית- המסעדה בראש רחוב תלול ומתפתל, ועוד משהו כמו 3 קומות במדרגות מהכביש. מקום מושקע ומנוהל למופת עם צוות נעים וחייכני. ומלא. כל הזמן.

על המפית נרשמות כל ההחלטות שצריך לקבל- גם בבית וגם בנסיעה. עד סוף הערב כל דבר יקוטלג וירשם, ותהיה החלטה על מסלול הנסיעה שלנו.

ראשון בבוקר- מעמיסים את עצמנו ואת הציוד ויוצאים- החלטנו. סיבוב קצר דרומה, (1300 קילומטר- זה קצר במונחים המקומיים) נגיע לארגנטינה- general roca, נמשיך לכיוון צפון מזרח- גדי ממש רוצה לנסוע דרך הפמפס- בהגדרה נסיעה משעממת, ארוכה, ובלי יישובים. נזרום עם זה.. נעלה דרך בואנוס איירס לאורוגוואי, מעבר קטן בארגנטינה לראות את האזור שמגדלים ז'רווה למאטה ונכנס לפרגואי. משם שוב לצ'ילה דרך ארגנטינה- למדבר אטקמה וחזרה לסנטיאגו. לא מתחייבים על המסלול. הכל נתון לשינויים! היום תחנה ראשונה ב isla negra. הולכים לראות את בית החוף של פבלו נרודה. יש בבית סיור מאד מאורגן ומעניין. ואסור לצלם. לאיש היו עוד 2 בתים בצ'ילה, תקופה שנאלץ לברוח אחרי עליית פינושה לשלטון, וכשחזר היה שגריר בכמה מדינות. מתי הוא הספיק לגור פה?? הבית מלא באוספים שונים- מקטרות, מסכות, פרפרים וחרקים, כלי נגינה, אבל הכי מעניין- אוסף של גליפי חרטום מעץ בגודל מלא- לא היה עולה בדעתי שאפשר לאסוף כאלה… ארוחה במסעדה נחמדה שצמודה לבית, והלאה. מדרימים עוד- מחשיך מאוחר, ורק בשבע וחצי אנחנו מגיעים לחדר שהזמנו. עיירה קטנה ומטופחת עם שם ארוך להחריד- san vicente de tagua tagua. לא המצאתי. בדרך לכאן גדי נכנס לבור בכביש- לא נעים לצוואר, ואני נפלתי בעצירה לפני פניה- מכה קטנה בראש שלא כואבת, שבר בקצה ידית הקלאץ', ושתי מראות שיצאו מאיזון. נסדר הכל מחר. הכיוון- talca. האופנוע שלי הגיע לאלף קילומטרים- צריך להכנס לחיזוקים במוסך. אין ברירה- תכנון המסלול לפעמים נובע מדברים טכניים לגמרי. המוסך יכול להתחיל את הטיפול רק מחר בבוקר, יש לנו זמן לראות את העיר.. טאלקה נחמדה- אוירה טובה ברחוב, כנסיה מרשימה בכיכר המרכזית, מלון חדש ונעים קרוב לכל. החיים דבש. את הבוקר אנחנו מעבירים בפטיו הנעים- קצת עבודה, בכל זאת יש חווה שצריך לעזור לאביתר לנהל גם אם מרחוק. המוסך נפתח רק בשעה עשר, הטיפול יקח 4 שעות (??) נצא בצהרים בשיא החם- 35 מעלות- פנינו לגבול- ארגנטינה מחכה לנו! המוסך היה זריז, ובשעה אחת אנחנו כבר יוצאים לדרך. מעבר הגבול נסגר בשבע בערב, לפנינו נסיעה של כמעט 3 שעות, דרך חמודה להפליא והרוח שמגיעה מהאנדים מתחילה לקרר קצת. עצירה לארוחה ומוותרים על עוד אחת קצרה לשחרר את הגוף- גדי חושש שנהיה קצרים בזמן, כי תמיד יש הפתעות לא צפויות. הגענו בזמן. חמש אנחנו מחתימים דרכונים, מכס חובה כי אנחנו נכנסים עם אופנועים ואז התקלה. הפקיד אומר לנו שהביטוח שלנו הוא רק לצ'ילה- אולי בנקודה בארגנטינה לא יתנו לנו להכנס בלי ביטוח. נכנסים לאינטרנט- וזה לא עובד. אתר אחד לא מקבל את מספר הרכב. אחר לא מקבל את האשראי שלנו. עוד אחד- אין את דגם האופנוע שלנו. לוקחים סיכון ונוסעים. הדרך מקסימה- קודם ליד אגם בצבעים נהדרים, וההמשך לאורך הנהר, הרים צבעוניים, פרות רועות. אחרי כ 15 ק"מ שלט גדול- תודה שביקרת בצ'ילה. עוד 200 מטר- שלט גדול- ברוכים הבאים לארגנטינה. זהו? רק 30 ק"מ אחרי- נקודת הגבול של ארגנטינה. עשרה לשבע. עוברים בקלות ובמהירות את כל התהליך, אף אחד לא אומר כלום על ביטוח, וגם אין איפה לעשות.. אנחנו רעבים- יש מסעדה נחמדה ממש אחרי הכניסה. יש לה גם מקום ללינה. נשארים כאן ללילה- מחר נצא מוקדם?

ארגנטינה מיד מתחבבת עלינו- כמו בפעמים הקודמות. רק 30 ק"מ ואיזה הבדל! לא ברור לי למה, אבל זו ההרגשה. את הערב אנחנו סוגרים עם בקבוק יין- הסנדוויצ'ים שאכלנו כשהגענו הספיקו לנו.. המארחת החביבה שלנו מזהירה אותנו- ב 11 בלילה מכבים את הגנרטור. מספרת לנו שהם ישוב קטן- 45 משפחות, ואין להם חשמל- יש גנרטור שמספק חשמל מ 8 בבוקר ליישוב ולנקודת הגבול. עד אז צריך להטעין את כל המכשירים, להתקלח, ולהתארגן ללינה. נתגבר. המקום מפתיע ברמת התחזוקה והנקיון- בכל זאת- רק מעבר גבול. אנחנו לא לבד- יש עוד כמה זוגות וכמובן עובדים שמסתובבים באזור. אפשר להבין מכמות הטנדרים שבחניה…. ארוחת הבוקר כמו בצ'ילה- לא הברקה. נצטרך ללמוד להתמודד, ולאכול צהריים מוקדם.

יוצאים לדרך- מקסים. ממש דרך נופית. משמאלנו נהר, מימין ומעבר לנהר הרים יפים. כביש טוב, רכיבה נעימה. לא צריך יותר. אחרי כ 30 ק"מ פונים דרומה. ממלאים דלק, ומתחילה דרך עפר. אתמול גדי הזכיר את הדרך הזו ואני כנראה הדחקתי… לפנינו דרך של 80 ק"מ. לא שיש ברירה, אבל צריך הכנה פסיכולוגית לדבר כזה… יסלחו לי כל רוכבי השטח- מבחינתי זה לא כיף, אין בזה שום תכלית, ואפילו אי אפשר להנות מהנוף- אני צריכה להתרכז בדרך ולשמוע את ההדרכה הבלתי פוסקת. תחת אחורה, ידיים חופשיות, אף למעלה ( משמע-גז כל הזמן), לתת לעיניים לכוון את הנסיעה. שלב הבא- ללבוש את החיוך שמונע נפילות. זה קל. עולים עוד שלב- תעמדי. (—) תראי שיהיה לך יותר קל גם כשהאופנוע קצת מחליק- הוא יודע לתקן את עצמו. (—) כבר רכבת בעמידה- את יכולה לעשות את זה. זה השלב שבו המוח מבין, אבל הפקודה לא עוברת לגוף? כנראה…. אחרי 35 ק"מ אני עולה על מצבור עפר וכמובן נופלת. את נופלת כי את לא נותנת מספיק גז! האופנוע צריך כח ומהירות! עוד 20 ק"מ- עוד נפילה טפשית (הערה בונה כנ"ל). ועוד משפט שמוציא מהדעת- רכבת בנחל נקרות בדשדש- זה הרבה יותר קשה! אין בכל הדרך הזו אפילו מקום אחד שאפשר לעצור למנוחה- רק מקום אחד שיש למטה אגם, אבל לא מספיק חם בשביל להתפשט ולהתרחץ. אבל כשזה סוף סוף נגמר- יש סוכריה אמיתית ושוב אפשר להנות מהנוף!

בעיירה הקרובה הכל ריק או סגור, מצאנו מכולת- יש כמה לחמניות, נקניק, גבינה, מיץ בקרטון- אחלה ארוחת צהריים. ממשיכים בחשש קל- על המפה מופיע ישוב קטן עם מקום לינה עוד חצי שעה נסיעה, ואחר כך- כלום. פשוט כלום במרחק של 200 ק"מ. שניקח סיכון? לא. הדרך יפה וטובה, אבל מתחילה רוח ממש חזקה, והיום הזה היה מעייף מאד, כבר 4 אחר הצהריים- אנחנו בלי סים, בלי אינטרנט ובלי כסף מקומי- עוד לא הגענו למקום מספיק גדול בשביל להתארגן על הכל. ובלי ביטוח- משהו שגדי נלחץ ממנו. יש פה 'מלון' עם מסעדה- החדרים לא משהו, אבל הכל נקי ותהיה ארוחת ערב בלי שנצטרך לצאת. ממש מספק. מקלחת טובה כדי להוריד את האבק שנדבק בנו היום וכבר ההרגשה טובה יותר! יש לנו זמן לנוח, לשלם לספקים, ללמוד את המצלמה החדשה, ובעיקר לשמוח שאנחנו בפנים כי בחוץ משתוללת רוח לא נורמלית! פרנסיסקה, בעלת המקום, אומרת שבאזור הזה יש 200 ימים של רוח כזו בשנה. נקווה לטוב. בבוקר רגוע- שמש ושמים בהירים בלי רוח, אפשר לצאת. לעיר יש 530 ק"מ- זה כפול ממה שאנחנו נוהגים לעשות, נתקדם ונראה. התייעצנו עם 3 אנשים וכולם אומרים שזו דרך אספלט, אם הרוח תהיה איתנו נתקדם מהר יותר- אין נקודות מעניינות לעצירה בדרך. יוצאים. אחרי חצי שעה המפה שלנו אומרת לפנות שמאלה. אופס- דרך עפר. התלבטות. להכנס? מה האורך שלה? ומי מבטיח שאם נמשיך בכביש הוא לא ישתנה בהמשך? ואיפה כל ההבטחות??? שניה אחרי שאני מחליטה לזרום עם המפה גדי נזכר שלא מילאנו דלק הבוקר- טעות של טירונים. בודקים תחנות. בעפר- 110 ק"מ. בכביש- רק 50. יש הכרעה. בשביל לתת לעצמנו סטירה טובה אנחנו עוצרים במסעדה קטנה לשתות קפה. הבחור הנחמד נדהם- מה פתאום? אף אחד לא נוסע בדרך הזו! זה 200 ק"מ של דרך עפר שבדרך כלל גרועה מאד. חסכנו את הסטירה… הכביש במצב טוב, הרוח לא קבועה, ואנחנו רוכבים בכיף- מדי פעם יש עיירה קטנה- חלקן נראות כאילו אין נפש חיה וחלקן מלאות חיים. תמיד אפשר למצוא קפה או מכולת אם רעבים. עצירה לסנדוויצ'ים בנקודת האמצע של כביש 40. ציון דרך סתמי למדי, אבל יש ספסל ואפשר למתוח איברים. שלט שאנשים מצטלמים איתו מלא מדבקות- כל הרוכבים נוהגים להשאיר סימן בנקודות ציון כאלה ובאתרים תיירותיים. כמו בחיים נורמליים- אין פתגם לחיים, אין גיבורים, אין תאריך- רק אמירה של- היינו פה. כל כך שונה מהמדבקות שממלאות את הארץ…

ממשיכים דרומה, ופסל ענק של חיל עם דגל תופס את המבט. לארגנטינאים יש קיבעון שלא ממש השתלם להם- las malvinas son argentinas. בתרגום חופשי- פוקלנד שייכת לנו. את הביטוי הזה נראה הרבה על שלטים לכל אורך הדרך- ככל שמדרימים יש יותר.

ככל שמתקרבים לעיר הקרובה רואים עוד ועוד פסלים ענקיים- דמויות נשיות, דינוזאורים, ואפילו אולם שבו מוצגת תמונת הסעודה האחרונה בגודל לא טבעי. כנראה שיש להם את 'משוגע הכפר' הכי יצירתי ומגלומן באזור… הדרך פונה מזרחה, כבר כמעט אין פרצי רוח ואנחנו רוכבים בכיף. כשהישבנים מתחילים לצעוק הצילו נכנסים לעיירה לחפש בית קפה. נפלנו על עיירת רפאים שוב. יש לנו שתיה ושקית צ'יפס שטוחנים את עצמם כבר יומיים- יש הפסקה.

לקראת שמונה אנחנו מגיעים. 530 ק"מ ועשר שעות כולל הפסקות- לא חשבנו שיהיו לנו כוחות אבל הלך בקלות! נכנסים למלון קטן וחמוד די במרכז העיר הלא גדולה, שולחים הודעה לאסתר. בת דודה של גדי, קצת צעירה מאיתנו, חמודה ומאד ארגנטינאית. בעצם האמהות שלהם היו בנות דודות, אבל ככה זה אצל המשפחות פה- כולם בני דודים. היא עם החבר שלה (נוצרי קתולי היא מדגישה) בדרך לברילוצ'ה, כנראה יעצרו ללילה. חצי שעה והיא עונה- אנחנו פה, בואו נפגש ליין הערב. אנחנו רוצים ארוחה אחת נורמלית היום, אבל גם בבר יין אפשר למצוא אוכל… מדברים על משפחה, כסף, פוליטיקה וכל מה שמקשר ביניהם. אחרי שעתיים הם נזכרים שיש להם עוד יום נהיגה ארוך מחר- חיבוקים והבטחות לבא שוב לישראל- או שנפגש שוב בבואנוס איירס. יותר ריאלי.. אנחנו החלטנו מראש להשאר כאן יומיים- צריך לתת לגב לנוח, כי זו לא עיר מעניינת במיוחד- סתם מסודרת, נקייה ומנומסת. אחר הצהרים הפתעה נעימה- צור ואורנה, שחשבנו שכבר מזמן הקדימו אותנו, מגיעים היום לכאן. קובעים להפגש לקפה ואחר כך נלך לאכול. זו רק פעם שלישית שאנחנו נפגשים וכאילו הכרנו מאז ומתמיד. לקראת חצות נפרדים- אנחנו הולכים ברגל למלון, הם רק נכנסים למכונית. יותר ויותר מוצא חן בעיני לטייל באוטו-בית! שבת בבוקר- נחנו מספיק, אוספים את הכביסה שלנו, מתדלקים, ויוצאים לפאמפאס! לא ברור כמה ניסע היום- תלוי בכביש, תלוי ברוח, תלוי בחשק. מה שברור- אין שום דבר מעניין בדרך. לרכב באזור הזה זה ממש כמו לשוט בים. אין שום דבר שתופס את העין- הכל אותו דבר עד קצה האופק. אם לא היה כביש היינו מרגישים אבודים בחלל… בעצירת קפה אנחנו שואלים נוסעים אחרים על הדרך- הכל אספלט אבל גרוע. נסתדר. 380 ק"מ מהחנרל רוקה עד החנרל אצ'ה. עברנו כבר 100. הרוח נעימה ומקררת, הכביש בסדר, עד שמתחילים קטעים של בורות וטלאים של תיקונים- מין מלחמת מוחות בינינו לבין הכביש- כמה בורות נפספס… זה לא כל הזמן- אבל בערך חצי מהדרך כזו. לאופנוע יותר קל ממכונית, רק זיגזוג בין הבורות, אבל מצריך ריכוז מתמיד. לעומתנו המשאיות ממש סובלות. בעיקר אלו שלוקחות ארגזי שתיה… הגענו. עיירה לא גדולה, מלון דרכים חמוד ונקי, ובערב יוצאים למסעדת גריל מקומית. רציתי לחתום את היום בתמונה, אבל מה שגדי צילם לא מעביר את התחושה. נחתום בתמונת הארוחה..

את היומיים האחרונים של 2025 אנחנו עושים במדריד. קר, מואר וחגיגי. נחמד להתרגל לאווירת חו"ל בספרדית, וגם מזל שפנינו לצד השני של הכדור, ואת 2026 נפתח בקיץ… הספרדים אוהבים לחגוג, והעיר מלאה, אבל לא רק בהם- לדעתנו גם חצי איטליה עכשו במדריד! פלזה דה סול נסגרת ומפונה הערב, ובשביל להכנס שוב צריך לעמוד בתור ולעבור את הספירה של המשטרה- רק 15000 איש יזכו לראות מקרוב את הטקס. האלפים הנוספים שגודשים את האזור יסתפקו בהצצה לשמיים בתקווה לראות זיקוקים. המסעדות נסגרות בשש וחצי- שבע, ואלו שפתוחות עם תפריט חג מיוחד מלאות לגמרי. אנחנו מצטיידים בבקבוק יין, גבינות ונקניקים, נאכל במלון שלנו ונשמע את החגיגה מהקומה השלישית…

לטובת כל ידידי הפנסיונרים העומדים ברחובות כבר 3 שנים, גדי צילם את התמונה הבאה…

את הבוקר הראשון של 2026 אנחנו פותחים בבית הקפה הקרוב, מטיילים קצת ברחובות, מתארגנים על מקום לכל התיקים עד הערב, ושוב- קפה, שוקו עם פסטל דה נטה, גיחות לקור בחוץ וגיחות לחם היחסי בבתי הקפה. ארוחת צהריים נהדרת באל גאוצ'ו המקומי- האוכל ברמה, השירות עוד יותר, ובהחלט יש מה ללמוד בדברים הקטנים שעושים את המקום מוצלח כל כך.

גם בערים שכבר היינו בהן, תמיד יש עוד מה לראות וללמוד. אנחנו יוצאים לסיור בעקבות מלחמת האזרחים. שעתיים וחצי- מקווים לשרוד את הקור! כרגיל- המדריך מלא בידע, ההסבר מקיף את 3 שנות המלחמה, הסיבות שהובילו אליה, והרבה אנקדוטות על הנפשות הפועלות. מה נזכור? לא בטוח שהרבה… אבל כן את האוירה, ההשוואות שאני עושה בראש למצב אצלנו, ובעיקר המחשבה על המדרון החלקלק שמוביל לדיקטטורה. הכל מתקשר לשיחות שאנחנו מנהלים בינינו- גדי חושב מהראש ואני מהבטן, חוסר הסכמה מהותי על הרבה דברים אבל גם הבנה שאנחנו באותה סירה- ובאותה צרה…

הסיור המשיך לכמעט 4 שעות, ועכשו צריך למהר לטיסה- מחר בבוקר- סנטיאגו דה צ'ילה!

נחתנו בשלום. הגענו עם כל הציוד המיועד לטיול למלון באזור חמוד במרכז העיר, ואחרי שיטוט ארוך מדי הצטיידנו בסים מקומי. עכשו אפשר להתחיל לנהל את עניינינו ולהתארגן לנסיעה. הזיכרון שלנו מצ'ילה לא יותר מדי סימפטי- ארכיטקטורה מקומית דלה ומשעממת, אוכל ככה ככה, והאנשים- איך לאמר בעדינות- לא מצטיינים בחכמה. אנחנו מגיעים שוב כדי להנות מהנופים היפים- בזה הארץ הזו כן מצטיינת! נשתדל לא להשאר שבויים בדעות קדומות, ולהנות מכל רגע. בינתיים- כהרגלנו- קפה, בירה, גלידה, ולקלוט את הרוח ברחובות!

סנטיאגו עיר ענקית! יש הרבה מה לראות אבל אנחנו ממוקדי מטרה- חשבנו שננחת ישר לאופנועים אבל התהליך התארך יותר מהמצופה. נשלב תיירות עם עסקים.. גדי עסוק בלבדוק את המודעות, להתכתב ולדבר עם המוכרים ועם נועם- שעשה עבורנו את הניירת. מה שחשבנו שנסגר- נמכר. אחרים התבררו כרחוקים מדי או עייפים מדי, ואין להשיג מזוודות כך שהבעיה הוכפלה… פוזלים לכמה כיוונים במקביל- אני מרגישה שהעסק פולני ממש- לכל פתרון יש בעיה! בערב אנחנו מתמקדים בבעיה נוחה- ארוחת ערב. לא משהו, המחירים רק קצת נוחים יותר מאשר בארץ, חייבים לצאת לדרך!!

שבת- קבענו ללכת לראות אופנוע- cfmoto כמו שהחלטנו מראש, אבל נוסעים קודם לחנות שלהם שמחזיקה גם משומשים- בגלל הגודל של העיר כל נסיעה כזו כחצי שעה לכל כיוון, הובר מתפקד טוב, והנהג הראשון לא מפסיק לפטפט ולשפוך מידע על לאן ללכת ומה לראות. הסוכנות סגורה- לקחו חופש ארוך לכבוד סוף השנה. לא נורא- יש מסביב כמה חנויות ואנחנו רואים klr- נראה מצוין, די חדש, גדי חושש מהבוכנה היחידה, למרות שהוא נחשב אמין מאד. לי לא אכפת- לא מבינה בזה, העיקר שלא יהיה לי גבוה מדי ואוכל לשים 2 רגליים על הקרקע ולא רק 2 אצבעות. אבל.. המזוודות… צריך לוודא שאפשר למצוא. נוסעים לפגוש את כריסטובל- האופנוע שלו בדיוק בן שנה, שמור היטב, ויש לו ארגז אחורי. חצי בעיה. קבענו לקבוע אחרי הסופ"ש- עד אז ננסה למצוא. בהמשך היום גדי על הטלפון- יש מישהו שמוכר מזוודות מתאימות אבל הוא במרחק 300 ק'מ, ויש עוד אופנוע בן שנה עם כל הציוד. שבת כולם עובדים רק חצי יום כך שהכל נדחה ליום שני. אין ברירה- נתאפק. בינתיים גילינו עוד שערה במרק- זרים שקונים אופנוע בן פחות מארבע שנים צריכים להציג לנוטריון את חשבונית הקניה של המוכר. המון בירוקרטיה= זמן מבוזבז וכאב ראש. לא המצאנו כלום!

את יום ראשון אנחנו פותחים בהליכה- אמנם אמצע הקיץ כאן, אבל הבוקר קריר והליכה נמרצת ממש מתאימה. 4 ק"מ מהמקום שלנו עד לשוק ענק שהוא שוק הפשפשים הראשון בעיר. עצום. אי אפשר לכסות הכל- רחובות של חנויות בתוך מבנה ענק ובנוסף כל הרחובות מסביב. גם מתחמי האוכל בהתאם בגודל שלהם. כמעט אין תיירים, ונחמד שהכל בספרדית!

אחרי שלש שעות של שיטוט אנחנו נוסעים למוזיאון הזיכרון וזכויות האדם. מבנה גדול שמתאר את ההפיכה הצבאית בצ'ילה שלב אחרי שלב, עם סרטים, עדויות, קטעי ארכיון וקיר תמונות ענק שנצפה מכל הקומות. מרשים מאד. מפחיד מאד. לא, זה לא יכול לקרות אצלנו. אבל זה קרה בכל מיני מקומות שבהם זה לא יכול לקרות. אין מסקנות. רק מחשבות. ועכשו ונצואלה- גם שם זה לא יכל לקרות? אנחנו חותמים את היום בהליכה דרך Santa Lucia. האזור העתיק של סנטיאגו- בועה יפה באמצע העיר. כמו כל מה שראינו עד עכשו- קצת מוזנח. העיר בכללי לא ממש מטופחת, עוד לא ניקו את הרחובות משיירי הסילבסטר, הרחובות והמדרכות במצב בינוני עד רע. הרבה דרי רחוב. לפעמים צריך רק לצאת כמה רחובות לאזור אחר והכל נראה טוב יותר- עוד נלמד יותר בימים הקרובים!

שני בבוקר- להיום מתוכננת פגישה אצל נועם- להבין יותר את סיבוכי הניירת וגם ללחוץ עליו שיזוז קצת יותר מהר. עד הפגישה גדי מנצל את הבוקר לחיפוש מזוודות ברחוב שכולו חנויות לאופנועים, ועל הדרך הולך לראות עוד אופנוע, בזמן שאני אורזת את הציוד כדי לעבור למלון ממול. נשאר באזור הזה שהוא די נעים, נתחיל לצמצם את תקציב ההוצאות… צהריים- נוסעים לראות אופנוע אצל סוחר מכוניות- מישהו קנה ממנו מכונית וחלק מהתשלום היה האופנוע- מצויד לגמרי, נראה חדש. כבר שבוע שגדי מתכתב איתו- נקווה שלא ישבר וימכור למקומי! חוזרים לעבור מלון- ירדנו רמה? לא בטוח- הכל יותר מיושן, קומה שניה עם מדרגות חורקות ואין קפה בחדר. בתמורה- חדר גדול ונח, קבלה מאויישת 24 שעות, ארוחת בוקר. נראה לי שעשינו שינוי טוב. מחר אנחנו בהמתנה לקצוות שיתחילו להסגר, ננצל את הזמן לקצת עבודה מול המחשב!

שלישי בבוקר כמו שתכננו- מקדישים זמן למיילים ועבודה מרחוק. בגלל הבדלי השעות אנחנו קצת מוגבלים, וגדי עסוק גם בעוד ברורים וטלפונים. בצהריים יוצאים לחטוף משהו קטן לאכול ברחוב- מה שבאמת נקרא מזון מהיר…

אנחנו מצטרפים לסיור במרכז סנטיאגו- 3 שעות של הליכה והסברים בספרדית. המדריך משתדל להימנע מדיאלקט צ'יליאני וזה גורם לו לדבר לאט וברור יותר, מה שבהחלט מקל עלי לקלוט ולהבין כמעט הכל. לזכור זה סיפור אחר… מתחילים בפלסה דה ארמה, שם מבני הציבור הגדולים- הדואר, משרד המשפטים, הקתדרלה- בניה בסגנון צרפתי או ספרדי- תלוי מה האינטראקציה עם השלטון באותו זמן- יפה ולא מתפאר מדי.

סנטיאגו נבנתה על שרידי עיר של האינקה, עם הדרכים הראשיות שמובילות מקוסקו לכל חלקי האימפריה. האזור כולו מועד לרעידות אדמה, ובין המאה ה 15 למאה ה 18 היו 7 רעידות אדמה חזקות (8.8 ואפילו 9.5) ולכן אין בה מבנים מראשית הקמתה, למעט אחד- כנסיית סנט פרנציסקו שנבנתה על יסודות מבנה פולחני של האינקה, שכנראה ידעו איך להימנע מקריסת מבנים בעזרת פתרונות אדריכליים. למעשה רק לפני כעשור חקרו ומצאו את השיטה. מזכיר את האמירה בקוסקו- יש מבנים של האינקה, ויש מבנים של ה incapable. מתייחס לספרדים…

המשך הסיור לאזור ה'ניו יורקי'- הבורסה, מלון חדיש (לזמנו) ואזור המסחר. האמת- סנטיאגו מפתיעה אותנו. כל כמה רחובות שכונה קטנה שונה לחלוטין מקודמתה, גם בסגנון וגם בנוף האנושי. מגוון גדול ומעניין.

ממשיכים את הסיור דרך השכונה 'שלנו'- רחוב לונדרס (london) פינת רחוב פאריס. בתים קולונואלים שרובם הוסבו למלונות, כביש מרוצף, חמוד ונעים עם תזכורת קשה- בית מספר 38 שימש מתחילת ההפיכה הצבאית במשך כמה שנים כבית מעצר ועינויים למתנגדי המשטר, שבדומה להפיכות במדינות השכנות, מעצר כזה הוביל לרב לרצח ו/או העלמות. המוזיאון מיום ראשון הסביר היטב את מה שקרה, אבל לראות ממש מקום בלב שכונת מגורים רגילה- וכך היה ברב המקרים- די נורא! הסיור שלנו מסתיים בהליכה למרגלות סנטה לוסיה לכיוון שכונת לסטריה, דרך אזור יותר צבעוני ובוהמי. זה האזור שהחליף את שכונת בלה ויסטה- יש טרנדים שמשתנים כל כמה שנים… המון חנויות קטנות, דוכנים, מסעדות ובתי קפה. במקרה הזמנו מקום במסעדה- בר יין מומלץ, ממש ברחוב הראשי. משוטטים קצת כדי לעורר רעב קל וחותמים את היום בארוחה טובה. מחר צפויות תפניות טובות! תמונות מייצגות מהדגם הצ'יליאני שתופסות את העין לסיום היום-

המחר הגיע, ואחרי סיבוב ארוך ומייגע, צלחנו חצי דרך! יש לנו מפתחות ביד, רשיון רכב, ואופנוע אחד שאפשר להתחיל לצייד. אחר הצהריים נלך לראות עוד אחד, ועם קצת מזל גם נקבל אותו מחר. המזוודות בשבילו בדרך, יש מצב שאת סוף השבוע הקרוב כבר נבלה על חוף האוקיינוס. היום השלמנו גם את קניית המצלמה שגדי חשק בה עם ההתקן לאופנוע. סיפור מחנות הצילום- הבחור שמוכר אומר שהוא ביקר בישראל בקבוצת צליינים לפני 11 שנים. אני שואלת אם יש הרבה קתולים כאן, הוא עונה- אני לא צ'יליאני, אני מונצואלה. אז אתה בטח שמח עכשו? חיוך גדול- אני מאושר! רק מחכים שיחסלו אותם ואפשר יהיה לחזור. אתה לא יכול עכשיו? נחשב מתנגד פוליטי. יודעים מה זה רולטה רוסית? עשו לי את זה. ברחתי בזמן. אנחנו מאחלים לו הרבה הצלחה. הוא אחד מרבים מאד- יותר מ 300000 ונצואלנים ברחו לכאן במשך השנים, חלקם לאו דווקא מהחבר'ה הטובים. כלאמר- חלק מעולם הפשע ברחובות סנטיאגו. הטובים ככל הנראה יחכו לראות שונצואלה חוזרת למסלול ויחזרו הביתה בשמחה.

האופנוע שרצינו לראות נמצא בשכונה רחוקה, מגודרת עם שערים ושומר- לא כל אחד יכול להכנס- צריך תאום עם המארח. נכנסנו. ראינו. קבענו מחר בבוקר להעברת בעלות. אמנם המזוודה האחורית שלו לא מה שהיינו קונים, אבל באיכות טובה, רק צריך שיגיעו המזוודות שקנינו מרחוק, להתקין ולצאת לדרך!

יום חמישי, יש אופנוע נוסף, המזוודות הגיעו בדואר, כמה סידורים קטנים אחרונים, התקנות וארוחת ערב אחרונה בסנטיאגו במסעדה שלפני כמה ימים היתה עוד בשיפוצים והיום מלאה עד אפס מקום. סיום טוב. מחר נצא לדרך! עוד לא החלטנו על המסלול, רק יודעים שנוסעים מערבה לחוף הים בתור התחלה, ואז נחליט- דרומה למקומות שכבר היינו בהם ושכחנו, או צפונה למדבר שפיספסנו כדי שיהיה עוד מקום יפה שנשכח…

אז שוב אנחנו בקיגלי. הזמנו 2 לילות במקום שיש לו מסעדה- הולכים על בטוח. אז מסתבר שזה יותר מסעדה שיש לה גם חדרים. 3 חדרים שנראים נהדר, אבל הקטע הוא המסעדה- ענקית, באר גדול, גם קומה שניה, גם שולחנות בחוץ ובריכה. נראה ריק כמו כל מקום… אנחנו מתמקמים ויוצאים לשיטוט. אין לי חשק לצאת ברכיבה- בלי בגדי רכיבה אני מרגישה חשופה מדי, ואיתם זה מאד מסורבל. נלך עד שנתעייף, נעשה הפסקות קפה בדרך. נגיע. בכל הדברים שהצלחתי למצוא על קיגלי הוזכרו 4 דברים ששווה ואף צריך לראות. אחד מהם היה מוזיאון רצח העם שראינו ביום הראשון. היום הולכים לשוק קימירונקו- זהו שוק מקורה ענק, מחולק פחות או יותר לפי נושאים. נכנסנו מהצד של הירקות והפירות, עברנו לתבלינים, אחר כך רהיטים קטנים, נעליים, כלי עבודה, בגדים, מזכרות מקקומיות, בדים- כולל שורה של מכונות תפירה ונשים שעובדות עליהן. בקיצור- יש פה הכל, ובזול. אנחנו כהרגלנו קונים בעיניים בלבד. הנסיון אומר שמה שנראה כאן יפה ומושך את העין בבית מאבד מקיסמו…

ההליכה עד כאו היתה רק 3.5 קילומטרים, בקצב מקומי עם הפסקה לבירה וסמבוסה מקומית. לא עייפים בכלל- נמשיך ברגל לגלריה מומלצת- אינמה- רק 5.5 קילומטרים.. עצירת התרעננות בבית קפה- הזמנו 2 שייקים וחיכינו להם יותר זמן מכל ההליכה. ההליכות האלה מאפשרות לראות פנים שונות של העיר הגדולה הזו, וזה לא פחות מעניין מהמקומות שמבקרים בהם.

הגלריה מציגה עבודות על קליפת עץ שמשתמשים בו מסורתית מאז ומתמיד. מקלפים את הקליפה, דופקים עליה לריכוך ובימים עברו היו משתמשים בה כמו בד. היום זו רק אמנות- ציור, הדפס, וגם סוג של רקמה מכל מיני חומרים. מרשים ביותר. יש גם ציורים בכל מיני טכניקות של אמנים לא רק מרואנדה. רב העבודות מאד מעניינות. אנחנו לא ממש מבינים באמנות, אבל מבינים בלהנות ממה שאנחנו רואים. ביחוד מצאו חן בעיני 3 עבודות של אמן שמסתבר שהוא מאוגנדה- מלאות אור וחיים. לא צילמנו כי לא היינו בטוחים שאפשר. חבל. בקפה הקטן שלהם מכינים לנו קפה ומיץ אננס טרי- זה כלול במחיר הכניסה. נחמד. ביציאה יש שני חבר'ה שמנגנים על תופים משהו מקומי, והרבה בני נוער שמתקבצים ורוקדים. זה לא שיעור, מסבירים לנו, רק בשביל הכיף. קיבלנו גם הופעה על הדרך. מפה עד החדר שלנו יש עוד 4 קילומטרים- הספיק לנו. יש 2 אופציות- לקחת מונית, שזה מוצר נדיר- הרב מסיעים בתשלום אבל אתה צריך להזמין ממי שמכיר. אפשרות שניה- לעצור מוטו-טקסי. מרגיש לא בטוח.. אבל אין ברירה- הולכים לכיוון צומת גדולה, שם בטוח נמצא. בדרך בתחנת דלק מישהו שואל- טקסי? כן, כמה- 10000 פרנק. יאללה, שווה. הנהג יודע לאן להגיע, אבל בוחר דרכים קטנות ונתקע אחרי משאית. בעיה שלו כמובן. הגענו. הרחוב מפוצץ מכוניות מסביב לכניסה- יש ארוע במסעדה? אז זהו- יום ראשון זה יום מאד פעיל, לא סתם הנהג הכיר אותו. נראה כאילו מאות אנשים יוצאים ונכנסים, מוזיקה בקולי קולות והמקום מלא. בחדר לא כל כך רועש, אבל כשאנחנו מתיישבים מאוחר יותר לאכול זה קצת מפריע. לא נורא- האוכל טעים מאד, וסוף סוף אנחנו במקום עם חיים! נראה שבשעתיים שישבנו פה ראינו יותר לבנים מבכל הימים ששוטטנו ברואנדה. בכל מקום אמרו את אותו דבר- זו עונת התיירות אבל אין תיירים השנה. בלילה אחרי שהחגיגה נגמרת אני מתעוררת מקולות- שתי בחורות גלשו מהמסעדה למרפסת שלנו. בהתחלה זה לא מפריע, אבל כשהן קוראות לעוד בחור שיצטרף זה כבר מוגזם. כשאני יוצאת להגיד להם שפלשו אלינו הם מתנצלים והולכים- לא נראה שהתרגשו מדי. אחרי ארוחת הבוקר שהגיעה למרפסת שלנו אנחנו מחליטים לא לזוז היום. קוראים, קצת עובדים, מזמינים ארוחה קלה מהמסעדה שמביאים לנו למרפסת, רואים סרט מגוחך בנטפליקס- יום חופש ממש. מחשיך כבר בשש וקצת, שבע בערב יוצאים לאכול- יש באזור הממש קרוב 3 מקומות. פיצריה- גדי לא רוצה. מסעדה שמגדירה את עצמה כמסעדת גורמה- מעט יותר רחוק וחושך מוחלט- לא. מסעדה קוריאנית שנראית נחמד בתמונות. הולכים- פחות מחמש דקות, אבל הכל חשוך וסגור. חוזרים למקום שלנו- פילי-פילי בערב רגיל, בלי מסיבה, נראית אחרת לגמרי. מסביב לבאר יש שולחנות גבוהים או ממש נמוכים. עולים לקומה השניה- האורות נעימים, השולחנות ערוכים יפה, המוזיקה שקטה- אין מה להשוות למה שהיה פה אתמול… שוב ארוחה טובה, יין טוב, מלצרית נעימה- לא צריך יותר! גדי מחליט בבוקר שהמקום ממש מתאים לו- החדר מרווח ונוח, המרפסת הגדולה מול הגינה מוצלת עד שעות הצהריים המאוחרות, מסעדה טובה צמודה- הוא לא רוצה לזוז… אחרי יום שלם של בטלה נעימה אנחנו מחליטים לנסות להקדים את הטיסה חזרה- יש לנו עוד שבוע שלם, והאופציות הן שתיים- להאריך את השכרת האופנועים ולצאת לעוד סיבוב, אפילו לעבור לטנזניה, או- לעשות חופש שמעולם לא עשינו- פשוט להיות במקום. רוכבים לשדה התעופה- אסור להכנס עם אופנועים, שולחים אותנו לכניסה אחרת, רגלית. חונים בחוץ ונכנסים לשדה הקטן. השומר אומר שאתיופיאן סגור, רק עוד שעתיים יגיעו. כשהוא מבין מה אנחנו רוצים הוא אומר שניסע למשרדים בעיר- פה זה רק לצ'ק אין. נוסעים. המשרדים בעיר בבנין גדול ויפה, שומרת בשער, פקיד הודי שממש מנסה לעזור אבל אומר שלא יכול. הוא שולח בקשה למשרד הראשי, נותן לנו את המספר שלו ומבקש שנהיה בקשר בווטסאפ. יש מקום מחר, אבל צריך לחכות לאישור. last-minute כמובן לא עונים למיילים, האישור לא מגיע, צריל לעזוב את הבלגן שהנסיון עושה לנו בראש ולזרום… נשארים במלון עד יום שישי ואז נחפש מקום יותר זול ללילות האחרונים, נהנה מהשקט וחוסר המעש! בערב אנחנו מחפשים מקום אחר לאכול- כמה דקות הליכה למסעדה איטלקית. טעים. אנחנו לבד, אבל פילי-פילי כנראה יוצא דופן בעיר… בבוקר יום חמישי אני אורזת- יש 2 תיקים שיעלו למטוס עם כל ציוד הרכיבה שלנו, נשארים רק עם הציוד האישי בהישג יד. נוסעים להחזיר את האופנועים. כל נסיעה זה לפחות 20 דקות- העיר ענקית וכל שכונה על הר אחר, אבל מאד נח לרכב- נוסעים לאט והנהגים סבלניים מאד. הבחור שמקבל אותנו בודק שמילאנו דלק, לוקח את הניירות של האופנועים, אבל המשימה להזמין לנו מונית גדולה עליו. מזל שנעמי- אשתו של דומיניק- מגיעה ומסדרת את העניינים. נפרדים בתודה- הם באמת היו יעילים ואדיבים ביותר! חוזרים לפוזה הקבועה- בירה עם ארוחת צהרים קלה, יין בארוחת ערב, סיגריה על המרפסת- ממש נופש!

מחר צריך לזוז. צריך זו לא מילה מתאימה. אני רוצה לזוז. רוצה להחליף אוירה ומקום. גדי לא שלם, אבל זורם. בדיקה- יש בית חב"ד בעיר. שולחת הודעה- אתם קיימים? אפשר לבא לארוחת שבת? עונים לי- כמובן, גם יש חדר לאורחים. טופס הרשמה ותשלום- נשאר לישון שם בשישי- אם יהיה נחמד נשהה שם גם בשבת, אם לא- יש כמה בתי מלון באזור שלהם. שישי לקראת צהרים אנחנו על מונית, מוריד אותנו בכניסה. יש שומר, אבל שלא כמו בכל מקום לא נכנסים אוטומטית- הוא שואל לשמנו וקורא לרב חיים שיאשר כניסה. בית חב"ד רואנדה הוא משהו מיוחד. הרב חיים בר סלע ואשתו דינה הגיעו לכאן לפני 7 שנים, הם עם 4 ילדים (שנה וחצי עד שש), עד המלחמה היתה במקום מסעדה, היום זה יותר מרכז קהילתי. למי? שאלה טובה. בקיגלי מתגוררים כמאה יהודים- חלקם ישראלים, חלקם ישראלים לשעבר, ומקבץ מוזר שלא את כולו הבנו… במרפסת הגדולה שולחן ערוך כבר לעשרים אורחים. בשעתיים הקרובות הוא יתארך עם כל טלפון שמודיע על עוד מישהו שמצטרף… אנחנו מקבלים חדר מרווח בדירה שבה גם בית הכנסת, במקלחת יש מכונת כביסה שאני ממהרת לנצל לפני כניסת שבת. לא צריכים את עזרתנו- יש צוות של 4 אנשים שמתפעל את כל ההכנות והרבנית דינה מנצחת על ההפקה. חיים הוא איש שיחה מעניין, אבל בשלב כלשהו הוא צריך להמשיך בהכנות לשבת ואנחנו יוצאים להכיר את השכונה.

שוב פנים חדשות לעיר קיגלי. בשכונה הזו גרים הרבה זרים, וגם מקומיים שידם משגת. הבתים גדולים, רובם לא חדשים אבל יש מתחמי דירות חדשים שנראים טוב, שערים ושומרים כמעט בכל בית, כמה גני ילדים, כנסיה גדולה.כמה מקבצים של חנויות- רהיטים, אומנות מקומית, בגדים- לא מערבי, לא לתיירים- אבל בהחלט לאוכלוסיה שיש לה כסף. די ברור שבעיר של כמעט מיליון וחצי תושבים יש שכבה גדולה של אנשים שיכולים וצורכים כמו בכל עיר מערבית. לראשונה ברואנדה אנחנו רואים אנשים שמטיילים עם כלב. סממן מערבי מאד. וכמובן- המון מסעדות שנראות טוב. דגמנו. גם האוכל טוב. זריזות זה כבר משהו אחר, כמו בכל המדינה… ארוחה קלילה ואנחנו חוזרים- עוד מעט שבת. אני מצטרפת לדינה להדלקת נרות, מכירים את הילדים- שניאור, מנדי, ארי ויעקב. הם מדברים עברית, הגדולים גם מדברים אנגלית ומבינים צרפתית. ילדים סקרנים וחכמים. לארוחת הערב מגיעים אנשים שככל הנראה כולם מכירים את כולם. חלקם ישראלים שחיים באפריקה- לאו דווקא רואנדה, חלקם יהודים שגרים כאן או במדינות אחרות, זוגות בכל גווני הקשת והשפות- וכמובן ילדים בכל הצבעים. מצטרפים גם הקונסול יוסי והמאבטח דור- השגרירה לא ברואנדה עכשו, בקיצור- ערבוביה נעימה שבית חב"ד הוא סוג של מרכז קהילתי עבורה. הגברים נכנסים לתפילה, גם כמה מהנשים, גדי מתבקש לחזק מניין ונענה למרות שמראש חשש מזה- אני יושבת עם הנשים כדי לחזק אותו… הארוחה עוברת בנעימים וכשמתחילים להתפזר כל משפחה עולה על המכונית שלה. אין פה שומרי שבת אבל חיים ודינה לא עושים עניין- לפחות לא נראה ככה! הצוות המקומי מטפל בהכל- הם מגישים, מפנים, מנקים, ואחת הבחורות גם לוקחת את הילדים לישון- החיים כאן מצטיירים כנוחים מאד… שבת בבוקר רגועה מאד. עוד לפני שהמשפחה יורדת מהדירה שלהם אנחנו יוצאים לארוחת בוקר, וחוזרים לארוחת השבת מוקדמת. מצטרף אלינו אבי- כבר 40 שנים עובד בכל מיני מדינות, נשוי לאישה מאוגנדה וגר שם כבר 20 שנים. יש לו דירה משלו בבנין כאן, והוא מקים פרוייקט חדש ברואנדה ונמצא פה הרבה. מעניין. אנחנו מתיידדים עם הילדים. מעכשו גדי הוא סבא גגי- כמו בבית. מוצ"ש הוא גם ערב תשעה באב- אנחנו חומקים לאכול. נחמד שלא צריך להרחיק- כל פעם מסעדה אחרת, והכל במרחק של כמה דקות הליכה. ראשון בבוקר אנחנו מוודאים- אפשר להשאר כאן עוד לילה- בשני בבוקר הטיסה שלנו, ובאמת שנח ונעים לנו. אין סיבה לעבור. חיים ודינה צמים, כמעט לא רואים אותם היום- הילדים בהשגחת הצוות, שבמשך השבוע מצומצם יותר. שניאור ומנדי מלמדים את גדי מה זה ספר התניא- גם הם וגם אנחנו מסכימים שזה מאד ארוך, ולא צריך לקרוא יותר מכמה דקות… הם רוצים לראות משהו ביוטיוב- אני לא סובלת את הסרטונים הטפשיים שגם חלק מנכדי רואים, ומשכנעת אותם שאפשר משהו אחר. רואים קטע מהצגה של נועה, אח"כ סרט אנימציה לתשעה באב. כולנו מרוצים. אני לא מסבירה להם מה דעתי על הצביעות של היום הזה. צעירים מדי. אנחנו יוצאים לארוחת צהרים מוקדמת ומגלים מסעדה עם גינת כלבים גדולה- תצלומי כלבים על הקירות, חנות למוצרים לכלבים- ממש תל אביב… בסוף היום אנחנו מוזמנים לארוחה לשבירת הצום, ונהנים מהאוירה המשפחתית. נדמה לנו שגם הם נהנים מהשהייה שלנו איתם. נפרדים בערב, כי מחר נצא מוקדם ולא נספיק לראות אותם- היה בהחלט שווה הביקור הזה!

בוקר אחרון. לפנינו יום טיסות עם עצירה של שעתיים באדיס אבבה. כמה טוב לחזור הביתה! ניסינו לברוח מהמציאות המעיקה בארץ, ההצלחה חלקית בלבד- אבל זו בעיה שלי… רואנדה היתה טובה לנו!

רואנדה נגמרת לנו מהר משחשבנו… היעד היום הוא מוזיאון ארמון המלך. ניאנזה היתה מקום מושבו של המלך עד קץ המלוכה ברואנדה, והיום יש במקום שחזור של הבקתות ומוזיאון. אבל קודם צריך להגיע! גוגל מציע לנו דרך שתמשך שעה וחצי, נשמע בסדר. הדרך החלופית הרבה יותר ארוכה ועושה סיבוב גדול. יוצאים. אופס.. אחרי כמה דקות נסיעה נגמר האספלט. לא נורא- הדרך רחבה ומסודרת- נראה שהכביש הסלול יגיע בקרוב. מסביב ירוק נקי ומקסים כמו תמיד. כפרים קטנים, חקלאות, אופניים. רק שהדרך מתחלפת ( זמנית?) והופכת להיות שביל קצת משובש. לא נורא. תכף יתחלף שוב. תכף. מתי זה תכף?? גדי מאושר- אין בעיה- רק תשחררי את הידים, הילוך שני בלי הרבה גז, ותסתכלי קדימה לבחור איך לנסוע- ממש קלי קלות! אם בכביש אני רוכבת קדימה כדי שהמהירות תהיה בשליטה שלי, בשטח גדי מוביל- נותן הוראות ועצות, ואני משתרכת מאחריו. נפילה קטנה טפשית למדי, ממשיכים. פתאם נראה שחזרנו לדרך הרחבה והטובה, אבל זה לא לאורך זמן, ושוב אנחנו בשביל לא נחמד. זה לא שטח קשה עם אתגרים בלתי אפשריים, אבל מצריך ממני ריכוז ומאמץ קצת יותר מדי. הנשימה כבדה, כולי מכוסה זיעה, אבל הידיים חופשיות כמו שהמדריך מבקש, ומדי פעם אפילו מצליחה לצחוק מתחת לקסדה. שתי עצירות קצרות למנוחה- אחת מהן כשעדר של ילדים רעשניים רודף אחרינו- רק שלא ינסו להחזיק את האופנוע כשעשוע… בסוף- אחרי שעתיים וחצי בלתי נגמרות- אנחנו עולים על הכביש- עוד 3 דקות נסיעה ואנחנו בחניה של הארמון. מצבנו הפיזי הפוך- גדי מחייך ומרוצה עד הגג, אני בקריסה, החולצה רטובה לגמרי, חייבת לשבת!

בכניסה יש מקום גדול לשבת עם קפה חזק, חנות מזכרות, שרותים- הכל במבנים עם גג מסורתי מקש בנוי להפליא. לוקח לי כמעט שעה לחזור לעצמי. יוצאים לסיור במוזיאון- מצמידים לנו מדריכה (הפעם במחיר הגיוני..) ואנחנו הולכים לראות 3 בקתות משוחזרות- זו ששימשה למגורי המלך, בקתת החלב ובקתת הבירה. הסיפורים מעניינים והמדריכה מצויידת גם באנגלית טובה וגם בחוש הומור… אחרי הביקור בבקתות הולכים לחצר הפרות הקדושות. מרשימות ביותר! הן שימשו רק לחלב, והיו נקברות בסוף חייהן. היום מטפחים פה עדר קטן מאותו זן. התחנה השלישית היא ביתו של המלך המודרני יותר, נבנה בשנות השלושים של המאה העשרים והוא בנוי בצורה המסורתית- חדרים שלכל אחד מהם יש כניסה מהחזית וכניסה נוספת מהחצר הפנימית. יש בארמון מעט רהיטים וחפצים מקוריים- חלק גדול נבזז בתקופה של רצח העם. היה שווה עצירה, נשארים לארוחת צהריים וממשיכים אל תוך העיר- ניאנזה גדולה, מטופחת ומודרנית במידה. מלון קטן עם ארוחת ערב טעימה. הכל טוב!

בוקר סגרירי- שוב- השמש יוצאת מהעננים מאוחר יותר, ומזג האויר תמיד נהדר לרכיבה וטיול. חשבנו להמשיך מכאן למקום של רון וייס על שפת אגם בוגסרה. המקום נראה מקסים בתמונות, אמנם דרך עפר של כמה קילומטרים, קטן עלינו… הזדמנות לנוח יומיים במקום שלו. בדיקה נוספת- אין ווי פי. לא נעמוד בזה. מוותרים בצער. הרכיבה כרגיל נעימה- כבישים טובים, מזג אויר נהדר, והתנועה איטית כמו שאני אוהבת! בצד הדרך קולטים 'מפעל לבנים'. גדי עוצר לצלם, כמובן שמיד מיהו עולה בריצה. גדי שואל אם אפשר להתקרב ולהכנס. בטח! יורדים מהכביש לדרך קטנה שמובילה למקום, איך שאנחנו מחנים את האופנועים כבר יש עשרה ילדים מסביבנו. הלבוש שלהם מרופט, אבל לא נראים מסכנים. שלשה קטנים מתקרבים עם גלגל ומוט- משחק מקובל שאצלנו נעלם מהנוף. גדי מבקש רשות לנסות. כולנו מתגלגלים מצחוק לראות את הכשלונות שלו.. אנחנו נכנסים לראות את העבודה- קודם חופרים ערימת בוץ, אחר כך יש את אלו שמכינים את הבלוקים בתבנית ומסדרים ליבוש. משם עוברים למגדל ענק של בלוקים, מסודר כמו פירמידה קטומה. למטה יש פתחים שלתוכם דוחפים שברי גזעים ומבעירים. האש דולקת כמה ימים, ומשאירים עוד כמה ימים להתקררות. פועל יכול לעשות כ 400-600 לבנים ביום. השכר של פועל פשוט- 2500 פרנק רואנדי ליום. זה פחות משני דולר. ומי שיש לו עבודה שמח מאד- באזורים החקלאיים לא תמיד יש. למרות שקצב העבודה שלהם יכול להוציא מהדעת את מי שבא מתרבות מערבית, הם עובדים קשה מאד.

ברואנדה אסור שימוש בשקיות ניילון (איכות סביבה), אך יש שימוש מצוין לנילון שכן מסתובב פה- כדורגל איכותי! ממשיכים בדרך. כשמתקרבים לעיר הגדולה התנועה נעשית צפופה יותר, וכל משאית גורמת לפקק תנועה. אוטובוס שעולה באש סוגר את הכביש- אנחנו בעקבות האופנועים המקומיים מצמצמים ועוברים לראש הפקק, יוצאים עם הנחיל ומשאירים את המכוניות מאחור. הכבישים צרים- יש 2 נתיבים, ושוליים שמאפשרים תנועה להולכי רגל ואופניים, כשמכונית נתקעת- אין לאן להזיז, והכביש נשאר עם נתיב אחד. אף אחד לא מתעצבן/צועק/ מקלל- מקבלים הכל בשלווה. קצב אפריקה! עצירה לקפה במקום של עזיזי. זהו מרכז לאמנות מקומית שהוקם על ידי אמריקאי- רואים את זה בתצוגה המאורגנת ובשילוט שקורא לקנות, לתרום ולעזור למקומיים. השומרת בפתח רוצה לנקות לנו את האופנועים- אני מוותרת בחיוך- זה לא יעזור להם..

בהמשך הדרך- חגיגה גדולה. עוצרים כמובן. יש חתונה בכפר. קהל גדול לבוש יפה, מוזיקה וחבורת נשים רוקדות. כשאנחנו עוצרים מתקהלים סביבנו מלא אנשים- אלו לא האורחים, רק תושבי הכפר שלא בחגיגה. 2 משפטים קבועים- תן לי כסף, וגם- אני רעב. אנחנו לא מתייחסים- נהנים קצת מהארוע ויוצאים שוב לדרך.

הזמנו מקום באחד האזורים היותר טובים של קיגלי, אבל כשמגיעים אין שילוט. הכתובת- רק רחוב, בלי מספר. הצלחנו למצוא בחור שמבין אנגלית והוא מפנה אותנו לבית מסוים. כל הבתים פה גדולים מאד, וכנראה שחלקם משמשים לארוח. הגברת שמקבלת אותנו- קצת בחוסר רצון- לוקחת אותנו לדירה ומזעיקה את העובד שהיום בחופש להכין את המקום. היא ומשפחתה גרים בקומה תחתונה, שתי קומות מעל יש דירות שמושכרות לתקופות ארוכות- בעיקר עובדים שמגיעים מחו"ל. 1000 דולר לחודש לדירה מרווחת ומצוידת היטב. כולל מכונת כביסה שאני ממהרת לנצל. אנחנו שואלים על מקום לאכול- היא אומרת שלא צריך- אפשר להזמין כל דבר שרוצים. אבל צריך טלפון מקומי… היא מזמינה עבורנו- הרגשה שהיא עושה לנו טובה בחוסר חשק. קפה. בקבוק יין. 2 מנות ממסעדה סינית. כל דבר יגיע ממקום אחר, שליח אחר, זמן אחר. אחרי שהיא עוזבת אותנו אני נזכרת שאין לי מספיק סיגריות. גדי קורא לבחור שרק עכשו גמר לסדר מיטה ולהביא לנו מים, נותן לו כסף ומבקש שיקנה. הבין. הביא. עכשו הכל טוב. מחר נחפש מקום שיותר מתאים לנו… גדי טוען שהגברת מונעת מרגשי נחיתות. היא סיפרה שעבדה בשרות הדיפלומטי 8 שנים, ולכן נסעה הרבה- גם לאירופה. אנחנו משלמים במזומן- היא אומרת שרואנדה בתהליך ללא מזומן- רק בטלפון או אשראי. אומרת שאף אחד לא מדבר אנגלית. כאילו היא חיה בבועה של השכבה העשירה ולא מקבלת את העובדה שרב המדינה שלה חיה חיים אחרים. לגמרי בעיה שלה.

באמצע הלילה התחיל גשם מטורף, אבל בבוקר- כאילו כלום! האדמה מעט לחה, כמה טיפות עדיין על האופנועים, אבל אין זכר למים מלבד זה. קבענו לצאת לשיט בין האיים, הדברים שלנו ישארו בחדר עד שנחזור, ואחרי ארוחת הבוקר סדריק כבר מחכה לנו. הוא המדריך, ולסירה יש גם משיט. כולם צריכים להתפרנס.. יש באגם יותר ממאתיים איים, בצד של רואנדה 59- השאר נמצאים בקונגו. אגם קיבו הוא חלק מהשבר הסורי אפריקני, עומקו 500 מטר וכמעט שאין לו חופים רדודים. האיים הקרובים לעיר קיבויו קטנים ולא מיושבים. רק אחד היה מיושב אבל בגלל מחסור במים, חשמל ושאר שרותים התושבים עברו לגור בכפרים ורק באים לעבד את האדמה. יש מטעי בננות, עצי מקדמיה ועוד גידולים. אי אחר משמש בעיקר למקומיים שבאים לעשות מסיבות. אי הקופים- יש בו להקה שהובאה ממקום אחר ועם קצת מזל אפשר לראות אותם, והאי הרביעי מאפשר טיפוס לפסגה (סדריק ממליץ לעלות עם מקלות) לראות את הנוף והאיים מסביב. הדרך למעלה עוברת דרך מושבה של עטלפי פירות- מקסים! סדריק לא מפסיק לספר ולדבר- ממש מעניין, כל מיני סיפורים על התרבות המקומית והחיים באזור. שעתיים וחצי רגועים ונעימים!

חוזרים להתלבש וממשיכים- היום נסיעה קצרה, 70 קילומטר, שעה וחצי… שוב אותם כבישים- עולים, יורדים ובעיקר סיבובים. הולכי רגל ואופניים עמוסים, מדי פעם מרכז כפר עם כמה חנויות. פנינו לכפר ילדים מעל האגם, יורדים מהכביש לדרך עפר- בכניסה תחנת דלק ומסעדה קטנה- ממלאים את המיכלים והבטנים, ונוסעים לכיוון המקום שלנו. הדרך בסדר, לא מאד משובשת, עוברת בתוך כפר, מה שכמובן נותן למקומיים דקה הפוגה כדי לנעוץ בנו עיניים. פה ושם כמה עצים שמונחים מעל מעבר מים- חלקם מאתגרים יותר… בכניסה לכפר הילדים עוצר אותנו פרינס. הוא מנהל המקום, מחכה לנו כבר ואומר לנסוע אחריו. עוד כמה מאות מטרים של דרך לא משהו, ואנחנו מגיעים לבנין שמשמש לאירוח. חוץ מאיתנו יש 3 רוכבי אופניים- שניים מקומיים ואחד מאירלנד- רוכבים מטנזניה עד דרום רואנדה. המקום נותן ארוחת ערב, לינה וארוחת בוקר. עד הארוחה פרינס יושב איתנו ומספר על ההיסטוריה של רואנדה. מסתבר שהמתח בין השבטים היה קיים תמיד, הקולוניאליזם רק העצים אותו מאד. מזל שראינו את הסרט 'מלון רואנדה' לפני שבאנו- הסיפור נשמע הרבה יותר מסודר עכשו. ארוחת הערב מוכנה- מחר בבוקר נשב איתו שוב כדי לשמוע את סיפור המקום. האינטרנט בקושי מתפקד, אבל התעדכנות קצרה ממה שקורה בארץ הכרחית. הידיעה על רום ברסלבסקי שהתפרסמה היום מערערת אותי לגמרי- לא מצליחה להרדם.עד שכבר נרדמתי, שלוש וחצי בלילה אני מתעוררת שוב. עירנות מלאה והבטן מתהפכת- משהו בטח קורה עכשו, האינטרנט הפסיק לתפקד, נדמר לי הטיול? נרדמת וגדי נותן לי לישון מאוחר. תשע בבוקר- הרוכבים כבר מזמן עזבו, ארוחת הבוקר קרה, והיד שלי רועדת עם הקפה והסיגריה. מזל שפרינס מגיע ומתחיל לדבר בלי הפסקה- הראש מפסיק להתערבל… פרינס מספר על התרומות שהוא מנסה לאסוף, על התהפוכות שהמקום עבר מבית יתומים אחרי רצח העם ועד היום שהוא מתפקד כבית ספר תיכון לחקלאות. הוא לוקח אותנו לסיור בבית הספר- הגידולים, הבניה של חדרים נוספים שהם עושים בעצמם, והגאווה הגדולה- שתי חממות שנתרמו והם מגדלים בהם עגבניות ומלפפונים לשיווק בעיר הגדולה. מנהל בית הספר והאחראי לחממות שבא מקמרון מצטרפים אלינו. הידע, מערכות ההשקיה- איך לא- ישראלים. מסתבר שעד לפני שנתיים סטודנטים מצטיינים מרואנדה היו חלק מתכנית ההשתלמות החקלאית שגם אנחנו נהנים ממנה.. העברנו איתם שעה מאד מעניינת והבטחנו להיות בקשר!

אנחנו ממשיכים בדרכנו, חוזרים לכביש ויורדים דרומה בדרכים דומות. ברגע שעולים על הכביש, הכל סלול היטב, עם שולים רחבים להולכי הרגל, אני צריכה הפסקת סיגריה. ברור שבכל מקום שנעצור תהיה התקהלות… ילדים, צעירים, וגם נשים. אחת מהן- אחרי קצת אלכוהול לפי הריח- אמיצה יותר, ומתחילה לדבר איתנו. אנחנו לא מבינים כלום, היא וגם האחרים לא מדברים מילה אנגלית, אבל כולנו יחד מנהלים שיחה מאד משעשעת . כמובן שגם המילה מזונגו משתרבבת. (אדם לבן). רואים שהיא מתה לגעת בזקן של גדי… מבקשת סיגריה. עושה את עצמה נעלבת שאני מציעה אחת- לוקחת שלוש. צילום למזכרת.

ממשיכים. בדרך הרבה מטעי קפה, ובמרכזים נשים מפזרות קפה לייבוש. באחד העיקולים- מקום גדול ומסודר לייבוש קפה וגם חנות קטנה לשתות. אפשר לעשות סיור במטע אבל אין לנו סבלנות. כבר היינו פעם וסביר שאין חדש בנושא הזה.. מסתפקים בצילומים.

בכל הדרכים מלווה אותנו סופיה. זה השם שהמקומיים נתנו למצלמת המהירות. היא מוצבת בכל הכבישים, וצילום שלך עובר על המהירות המותרת ישר הופך לקנס שאפשר לשלם דרך האינטרנט- הקידמה בתפארתה. מלבדה הנוף האנושי הרגיל- לא משתנה. הפעם מלבד כל הקפה אנחנו רואים גם משאית שמעמיסה קני סוכר- עד עכשו ראינו רק אופניים עם כמויות בלתי נגמרות שלו. אפשר להגיד שבאחוזים יש יותר משאיות של שתיה קלה ובעיקר של בירה מכל דבר אחר.

אנחנו נוסעים לכיוון הפארק nyungwe זהו יער גשם עצום- אחד השמורים באפריקה ויש בו מסלולי הליכה רבים. מחפשים מקום לינה לפני הכניסה- אני לא רגועה, צריכה מקום עם אינטרנט. יורדים מהכביש לשביל שמוביל למלון- לפי הכניסה למלון אפשר לנחש שזה לא התקציב שהתכוונו אבל אני לא יכולה להמשיך. ארוחה קלה במסעדה. ממליצים לנו להזמין את ארוחת הערב מראש כדי שלא נצטרך לחכות יותר מדי. כנראה קיבלו תלונות בעבר… יש פה עוד זוג אנגלים ושתי צעירות וכמובן- אין ספור אנשי צוות, כולל כמה שפתחו נגריה במקום. בסוף הארוחה לוקחים מאיתנו הזמנה לארוחת בוקר. יעילות. בוקר חדש ואנחנו נוסעים לכניסה לפארק, יש מלבד הכניסה הזו עוד מרכז מבקרים באמצע הפארק, ממנו יוצאים רב הטיולים ולשם אנחנו מכוונים. בבית הקפה המכונה בתיקון- ייקח לפחות 20 דקות.. לא נשתה. הבחור שמקבל אותנו מסביר על השבילים האפשריים, אנחנו מעוניינים בשביל הקנופי- גשרי חבלים תלוים מעל היער. אין בעיה- מצמידים לך מדריך לבערך 3 שעות (אי אפשר בלי) וזה יעלה לכל אחד רק 150 דולר. הגזמה פראית. מאחר וזה לא טיול חיינו, חיות ביער כבר ראינו די, וגשרים כאלו יהיו בעוד מקומות- מוותרים על האטרקציה המפוקפקת בלי נקיפות מצפון. ממשיכים ויוצאים מהפארק לנקודת הלינה הבאה- מקום ארוח מאד אותנטי, מבנים קטנים כמו בתי המגורים של המקומיים, נקי ומסודר- על המקלחת לא נרחיב. יש מרפסת רחבה מול הנוף, יפה פה. אוכלים צהרים, ומזמינים מראש ארוחת ערב. למקום מצטרפת משפחה בלגית- האבא עובד באפריקה, האמא ושלשת הבנות פעם ראשונה- הם מוקסמים מהכל. מאוחר יותר יגיע גם גבר בודד, לפי היומן של המקום זו תפוסה נכבדה מאד יחסית לחודש האחרון. בערב קר. אפילו מאד. במסעדה הדליקו אש כדי שיהיה נעים. בהחלט ארוחה רומנטית…

בוקר על שפת אגם מוהזי, יפה ושקט! אותו אגם שראינו מהמטוס בהגעה. יפה גם מקרוב! ⁹יש רק עוד שני זוגות במקום חוץ מאיתנו- העונה טרם התחילה? ארוחת הבוקר קצת יותר מאתמול, לא משהו לספר עליו.. יוצאים לדרך- חזרה באותו שביל עפר עד הכביש הראשי- בהחלט רכיבה נוחה! הכפר שעוברים דרכו מטופח ונקי, יש כמה נקודות חלוקת מים- ילדים, מבוגרים, נשים- כולם סוחבים ג'ריקנים של מים לשתיה. לאורך הדרכים נראה רוכבי אופניים שלוקחים עליהם גם 8 ג'ריקנים- לדעתי זו העבודה שלהם- להביא למי שלא רוצה או יכול להתאמץ… אנחנו עוצרים באתר בניה. השיטה פשוטה- חופרים אדמה, מכינים לבני בוץ, ובונים במקום. יש כעשרים אנשים ונשים שעסוקים בבניה, תוך כמה ימים מרימים בית. יש גם בניה בלבנים מוכנות שרופות, יש גם בטון, אבל הרב פה מבני בוץ. אין כמעט מכוניות ואופנועים בדרך- כולם הולכים ברגל, פה ושם אופניים. שקט. חוזרים לכביש. מלבד העובדה שזה אספלט עם שוליים שגם הם נוחים לנסיעה, הנוף נשאר דומה. גם תנועת המכוניות לא רבה- יש הרבה משאיות וגם האופנועים התרבו קצת, אבל רב התנועה פה היא ברגל ובאופניים. דברים שבמרחב הכפרי אצלינו כבר לא רואים..

לאורך הדרך חקלאות קטנה, הרבה נקודות חלוקת מים, גם להשקיית החלקות. עובדים קשה פה, אבל בקצב אפריקה. מחפשים מקום לקפה, יש מרכז גדול עם חנות תוצרת חקלאית ולידו גלריה וחנות עבודות יד. השלט הגדול מסביר הכל- אנחנו 45 ק"מ מהכניסה הראשית לפארק הגדול. כמו הקרוגר בדרום אפריקה, רק קטן יותר ופחות הומה. אנחנו לא נכנס- אי אפשר עם אופנוע. נשאיר את זה לטיול עם נכדים… מנוחה קצרה וממשיכים. מהירות הנסיעה המותרת נעה בין 60 ל 80, כך שהקצב איטי גם בכביש. יש לנו שעה ורבע ואנחנו מתחילים להרגיש רעב- זמן לחפש משהו לאכול! לא קלטנו עדיין מסעדה מקומית- אולי אין דבר כזה? עוצרים במרכז של חנויות ומיד מתקהלים סביבנו מלא אנשים. יש חנות מכולת- הארוחה שלנו היא עוגיות ומיץ תפוחים. גדי מביא מהחנות ליד תה נחמד. הסבר תרבותי- במערב אתה לא נועץ עיניים באנשים. כאן הם יכולים לעמוד סביבך ופשוט להסתכל דקות ארוכות.

עוד חצי שעה נסיעה ואנחנו כבר במלון שהזמנו. יקר לתקציב מטיילים, זול ביותר יחסית למחירים בארץ. נצטרך להתאפק יותר כדי לשמור על מסגרת התקציב שלנו…

המלון מערבי בכל קנה מידה. בערב אנחנו מתחילים לחפש מלון למחר כי יש אינטרנט- לא הצלחנו לקנות סים מקומי… חייבים להכנס למסגרת תקציב של טיול. ממש באזור שמורת הוולקנוס- ביתן של הגורילות- מצאנו מקום קטן ויותר "מקומי" גם בכסף. מזמינים. הדרך כמו אתמול עוברת בעיקר בין כפרים. אנחנו בהרים כך שהחקלאות כולה בטרסות- הכל כל כך ירוק ונקי! כל כמה קילומטרים יש מרכז- חנויות קטנות, לפעמים תחנת דלק, במרכז כזה קצת יותר גדול יש גם מקום לשתות קפה. וכמובן- כולם נועצים עיניים. למרות שהנסיעה איטית מאד אנחנו לא סובלים- כל הזמן יש מה לראות וזה מעניין! תנועת מכוניות כמעט ואין, יש הרבה משאיות אבל הכבישים מלאים בעיקר באופניים (ישנים מאד..) והולכי רגל. כולם כמעט סוחבים משהו. מים, קני סוכר, מיטה, שק תפוחי אדמה, ובננות. 3 ראשים של בננות על אופנים זה נורמה. עוד בולט- ילדים הולכים לבד. אנחנו צוחקים- הנה מרים הולכת לצרכניה. והנה שלוש מרים ויערה מובילה אותן הביתה. מדי כמה זמן שדה ענק של תה- מרשים ביותר!

העיר בכניסה לפארק – kinigi- הומה כמו עיר גדולה. בהוסטל שהזמנו המסעדה לא פתוחה, וחמור מכך- אין אינטרנט. מתנצלים והולכים לחפש מקום אחר. ממש קרוב יש מקום ששיך לבחור אנגלי- הוא מתנצל- אין לו מקום היום. שולח אותנו חזרה לעיר. מקום אחד נראה בנוי היטב, יש 3 סוגי חדרים- המחיר לפי גודל החדר, אבל לא מוצאים מפתח לחדר הגדול. אני הולכת לראות את הבינוני. יש חניה, יש מים חמים למקלחת (שנראית כמו עזה), יש ווי- פי, אבל החדר חשוך ולא מאוורר- יש גבול לוויתור שאני מוכנה לעשות.. עוד יותר במרכז, אפילו עומד שוטר בצומת, מקום נוסף עם מסעדה, עם ווי פי, המקלחת עדיין כמו בעזה, אבל החדר מרווח ומאוורר. לקחנו. הבחור מלווה אותנו לחנות לנסות לקנות סים. אי אפשר. רק במשרדים הראשיים תיירים יכולים לקנות. לוקח אותי לקנות סיגריות. המוכרת שואלת כמה. סיגריות מקומיות מוכרים בבודדת. קופסא- יש רק דנהיל. אני שואלת את המלווה שלנו איך זה שלא מעשנים פה. הוא אומר שהרואנדים ביישנים ועישון בציבור נחשב לא טוב. מעשנים רק בבית, בפרטיות.

ברגע שיוצאים לרחוב, מלבד אלה שעומדים ונועצים עיניים, יש את האמיצים שניגשים ומתחילים לדבר. גדי חושב שהם רוצים למכור משהו- הדרכת טיול למשל. לי נדמה שהם אומרים את האמת- הם רוצים לתרגל אנגלית. כל אחד פותח בהסבר על מה הוא לומד- אחד מספר לי שהוא יהיה מדריך תיירים, אחר רוצה להיות רופא. הם מבקשים טלפון כדי שיוכלו להתכתב בווטסאפ. בינתיים אני מסכימה. מוזר ביותר וחוזר על עצמו- כולם פונים אלי ולא אל גדי… יושבים לאכול במסעדה במלון שלנו- קר!!

בוקר סגרירי וקריר. ויתרנו על ארוחת בוקר- ממילא היא לא ממש לטעמנו. שותים קפה ויוצאים לדרך. פנינו לכיוון אגם קיבו- הגדול באגמי אפריקה, וגם הגבול עם קונגו. הנסיעה בהרים לא מאתגרת בגלל המהירות הנמוכה, מעט מאד מכוניות, הרבה משאיות שצריך לעקוף, וכמות בלתי נתפסת של הולכי רגל! יום ראשון- הרבה לבושים חגיגית בדרכם אל או מהכנסיה. הכנסיות פשוטות- מבנה מרובע גדול, בדרך כלל מצויר עליו צלב ולא בנוי מעל. הן בנויות על גבעה ומלאות אנשים. מחפשים מקום לעצור לארוחת בוקר, אבל כנראה שאין דבר כזה. גם לא קפה. כל עצירה כזו מלווה בהתקהלות ומבטים נעוצים. פה ושם מישהו מבקש כסף- בהתחשב בעדינות וביישנות שלהם זה כנראה מעשה מאד חצוף… כבר צהריים ואנחנו ממש רעבים. עוצרים במרכז קטן באחד הכפרים וגדי יורד לקנות אוכל- כל דבר שנכניס לפה יהיה טוב עכשו. אנחנו דוחפים את הקניות למעילים ורוכבים הלאה- למצוא מקום קצת פחות הומה לאכול. בצד הדרך, פיסת עשב לשבת, ורק ההולכים עוצרים להסתכל. זקן אחד רואה אותי עם סיגריה ובא לבקש. אני נותנת לו ומציעה את המצית- הוא לא יודע מה לעשות איתו. מדליקה לו- הוא מודה ורואים שנהנה! אמנם אמרו לנו שכולם מדברים אנגלית או צרפתית גם בכפרים, אבל זה בערבון מוגבל… מעט מסוגלים לשיחה באנגלית וגם אז- קשה לפעמים להבין בגלל המבטא, ולא תמיד מבינים מה שאנחנו אומרים.

יורדים ברכיבה לכיוון האגם, מזג האויר התבהר אבל ממש לא חם. גדי מתפעל מהלוגיסטיקה- מנסה לתפוס כמה שיותר תמונות. זה מסובך- צריך לעצור, לשלרר את הטלפון, ולהספיק לתפוס את מה שהתכוונת.. נוסעים על שפת האגם- שוב, הכל ירוק נקי ומטופח. המקום שהזמנו קטן וחמוד- נראה שאנחנו האורחים היחידים. אין פה מה לאכול, אבל כמה דקות הליכה לכל כיוון יש מלון גדול יותר עם מסעדה. מעבר לכביש האגם, יש מדרגות ירידה למים- לא בטוח שננצל אותן. הטמפרטורה די יציבה- 22-25 מעלות, רב הזמן מעונן, למזלנו לא ירד גשם. זו העונה היבשה אבל תמיד יש סיכוי לגשם פתאומי. החלטנו להשאר פה יומיים- מרגישים שרואנדה תגמר לנו מהר מדי… אחר הצהריים הולכים לשתות בירה במלון משמאל- המון אנשי צוות, אפס אורחים. המלצרית מתקשה להבין שאנחנו רוצים beer ולא beef. מזל שיש שמשיה ענקית שכתוב עליה הייניקן! ברור שברגע שיוצאים מדלת המלון מישהו יבוא לדבר איתנו. ביציאה הקצרה הזו פעמיים הציעו לנו סיור בסירה לאגמים… בשש כבר מתחיל להחשיך, בשבע יהיה חושך מוחלט. שש וחצי אחרי מקלחת טובה (מגבות מזעזעות) הולכים למלון מימין. בהתחשב בקצב שלהם נקבל את הארוחה בשבע וחצי. יש עוד כמה שולחנות מלבדנו ושוב- המון אנשי צוות שמסתובבים בחוסר מעש. האוכל מגיע אחרי שעה ורבע, אבל טעים! הזמנו גם מנה אחת של תבשיל מקומי- בשר ברוטב עם תפוחי אדמה ובננות. הבננות לא מתוקות כמו שאנחנו מכירים. טעים מאד.

יום חדש- שוב סגרירי. השמש תציץ בטח עוד כמה שעות. מביאים לנו ארוחת בוקר לחדר- חביתה ולחם ספוג חמאה, מיץ פסיפלורה וגזר, 2 בננות וקנקן קפה. טעים ומספק. הבחור מאד שרותי במובן החיובי של המילה! אנחנו מבקשים שיביא לנו קנקן קפה בעוד שעתיים- מתכוונים לרבוץ במקום ולעבוד קצת היום. שואלים על הסיור באיים והוא ממליץ על סדריק- אחד מהשניים שדיברנו איתם אתמול. אין בעיה- הוא יביא לנו קפה. אין בעיה- הוא יארגן שיבואו לקחת אותנו מחר. אין בעיה- אפשר להשאיר את הציוד והאופנועים ולקחת כשנחזור מהשיט. הכל טוב!

יום מנוחה טוטאלי! חוץ מקפיצה קטנה לארוחת צהריים של סנדביץ' ובירה לא זזנו- ספר, קצת עבודה באינטרנט, פשוט לא עשינו כלום. בערב אנחנו צועדים לכיוון מסעדה שמצאנו בגוגל, רבע שעה הליכה. אין. אומרים לנו שזה עוד קילומטר. אין. חוזרים בחזרה למלון הקרוב וכבר יחסית מאוחר עד שיגיע האוכל. בתפריט יש גם הגדרת זמן- אנחנו מזמינים סלט עגבניות ומנה מקומית- כתוב 20 דקות. כמעט גמרנו את היין. שעה ושלשת רבעי עד שהאוכל מגיע. צלחת עגבניות, מנה של בשר ברוטב עם תפוחי אדמה ובננות. לפחות זה טעים… לא מעזים לבקש מנה אחרונה או קפה. כבר עשר וחצי וצריך להספיק לישון גם!

היתה טיסה. ישראל תקפה את איראן. בוטל. הזמנו שוב- 11 ביולי. יומיים לפני טלפון מאל על- הטיסה בוטלה, העברנו אתכם באותו יום לטיסה מאוחרת יותר. אבל זה לא מסתדר עם ההמשך. דברו עם last minute- הזמנתם אצלם. לא מוצאים פתרון. גם לא מקבלים כרטיס. מעבירים אותנו יומיים קדימה. אבל לא שולחים כרטיס. אנחנו מתקשרים לאתיופיאן- הם אדיבים ביותר, אבל לא יכולים לכרטס. עדיין יש מקום על הטיסה אבל הם לא הכתובת. כל כמה שעות טלפון- אין להם פתרון. בשלב מסוים כבר אין מקום על הטיסה. בודקים שוב עם אתיופיאן- יש להם מקומות יומיים אחרי- 15 ביולי. הם משנים את ההזמנה, את הכרטיס אנחנו צריכים לקבל מהסוכן. 14 בערב עדיין אין כרטיס. last minute הפסיקו להגיב למיילים, אל על אומרים שהם לא צד. שוב טלפון לאתיופיאן- ידיהם כבולות- מציעים להעביר לטיסה ב 16. אנחנו מקשים- מה יקרה אם שוב יתעלמו ולא נקבל כרטיס עד שכבר לא ישארו מקומות? הבחורה עולה למעלה- בודקת מה אפשר לעשות וחוזרת עם פתרון- יעבירו אותנו לטיסה מאוחרת יותר ויכרטסו בעצמם. בא לציון גואל! הרעיון ברור- מחיר הכרטיס עלה ב 50% מהפעם הראשונה שהזמנו ומישהו לא רוצה שנטוס במחיר הישן. אל על? אתיופיאן שמפעילה עבור אל על? last minute? אנשים אחרים היו יוצאים מדעתם, מזל שלנו לא ממש חשוב מתי יוצאים- בינתיים יש לנו מה לעשות. אבל בזבוז הזמן והטרללת בשבוע הזה לא הגיוניים. אנחנו בגישה שעד שלא נעשה צ'ק אין בשדה זה לא סגור.. נסגר. יום שלישי, 9 בבוקר כבר ישנים במטוס. 6 בערב אנחנו בקיגאלי, רואנדה.

כל מי שמכיר אמר שרואנדה יפה, מסודרת וכיפית לטיול. שדה התעופה נראה כמו השדה שהיה באילת, אבל הכל מתוקתק, עושים ויזה במקום ויוצאים. המלון שהזמנו סידר לנו הסעה, הבחור כבר מחכה והפתעה ראשונה- במגרש מכוניות חדשות, נקיות, הכל בקטן אבל מסודר ביותר. המוני אופנועים קטנים שמשמשים כמוניות- הרוכב לובש אפודה עם מספר. כולם נוסעים ברוגע, בשקט, במהירות המותרת. ונקי. כל כך נקי.

המלון נחמד, יש כמה מקומות לאכול ממש כמה דקות הליכה ממנו ואנחנו יוצאים לארוחת ערב מוקדמת. האוכל טוב, השרות מצוין, עם החשבון מביאים גם קוביה- תזרוק ותקבל הנחה לפי המספר שיצא. קיבלנו 50% הנחה. ועכשו לעקיצה- דופקים אותנו בהמרת המטבע. מסקנה- מותר להתפעל אבל אסור להתבלבל… מחר נפסיק להיות תיירים ונתחיל להיות מטיילים.

יום רביעי. בוקר אפור, יבש, וטמפרטורה מצויינת לטיול רגלי! התכנית היום- מוזיאון רצח העם. רק 3.5 קילומטר, הזדמנות לחוות את העיר מאחור. הכבישים הראשיים אספלט, חלק מהכבישים הקטנים גם, אבל בתוך השכונות שבילי עפר. העיר בנויה על גבעות, כך שאחרי כל ירידה מחכה לנו עליה… אנחנו בולטים בשטח ולכן יש מסביבנו כל הזמן מבטים, צחקוקים והערות. הזקן של גדי מושך מאד.. בדרך הרבה דברים מעניינים- בית ספר לנהיגה, מוסך שנראה כמו חגיגה, חנויות של פעם, ובעיקר מובילים במוטו-טקסי. מאלה יש אלפים- יפה לעמוד ברמזור ולראות את נחיל האופנועים שיוצא- גם נוסעים עם מזוודה, גם מחולפים, גם גברת עם סלי קניות- כולם משתמשים במוטו-טקסי, ראינו גם מעט עם אופניים. עובדים קשה. יש גם מובילים רגליים- סוחבים עצים, פחים, תבניות ביצים, בלוני גז, והרבה מיכלי מים.

במוזיאון עצמו יש הרבה תיירים- אין הרבה נקודות עניין בקיגלי שהן לא שוק, כולם מגיעים לפה. המקום נבנה בעזרת זוג אנגלי בהשראת יד ושם, וחוץ מהתערוכות, העדויות וההסברים יש בו גם קברי אחים של כ 250000 איש מתוך קרוב למליון שנרצחו במאה ימים בשנת 1994. מדהים לראות איך הקולוניאליזם הביא איתו, לצד הקידמה- חינוך, בריאות, מדע גם כל כך הרבה הרס, שנאה ומוות. מה שברור שהמדינה הזו הצליחה להשתקם- אם זה הדיקטטור ששולט פה בגישה חיובית כבר למעלה מעשרים שנה ואם מסיבות אחרות- היום רואנדה היא מדינה מתפקדת שהולכת קדימה בכל התחומים. אחד הדברים שבהם משקיעים מאד ותורם רבות לשינוי- חינוך. נכון, תהליך ארוך, אבל חינוך הדור הצעיר מבטיח את ההתקדמות והשינוי. דוגמא בשבילנו.

מהמוזיאון הולכים בחזרה למלון שלנו, עוברים גם במרכז העיר, פה אפשר להחליף כסף בבנק, לקנות בירה קרה בחנות של מטר וחצי על מטר וחצי, למשמש ירקות ופירות טריים, ושוב להתפעל מהסדר והנקיון בכל מקום. אנחנו מגיעים רצוצים מההליכה, אחרי המון שעות על הרגליים, מנוחה קצרה ויוצאים למסעדה ממש ליד המלון לאכול משהו קטן ולשתות כוס יין. שינה מוקדמת- מחר נצא מהעיר לשבועיים. מעניין לפגוש עוד פנים של רואנדה!

יום חמישי. ארוחת הבוקר במלון- בדיוק כמו אתמול- לא שווה את ההגדרה. הקפה לפחות חם וטעים. לוקחים הסעה לצד אחר של העיר, נוסעים להשכרת אופנועים. דומיניק הוא בחור שוויצרי, טייס במקצועו, גר כבר 10 שנים ברואנדה. נשוי לנעמי המקומית, ילדים, בית ועסק בעיר, בית על האגם- הבחור מאושר. הוא מנהל איתנו שיחה ארוכה, מסביר המון וניכר שהוא במקום הנכון. הוא הכין לנו 2 אופנועים קטנים עם מזוודות, ואחרי כל ההסברים אנחנו יוצאים לדרך. קודם כל להחליף כסף- הטענה שמחוץ לעיר יהיה קשה למצוא כספומט או החלפת כסף וצריך לצאת עם כמה שיותר מטבע מקומי. אנחנו יוצאים עם חבילה בעובי 10 ס"מ- איפה לעזאזל דוחפים את כל זה?? על כרטיס סים מוותרים כרגע- לא בכל מקום אפשר לקנות כי אנחנו תיירים. ננסה להסתדר עד שנמצא. היציאה מהעיר איטית ביותר- התנועה כבדה, נראה שזה ככה בכל שעות היום ואנחנו מתמרנים בין המשאיות והאופנועים. לא פלא שמהירות הנסיעה הממוצעת היא 45 קמ"ש… נוסעים מזרחה, לכיוון האגם- lake muhazi. העיר מתחלפת בכפרים והמוני אנשים בתנועה. חלקם לוקחים ג'ריקנים של מים, חלקם – דוחפים אופניים עמוסים בבננות , או פחים, או מיטה… ההרגשה היא כמו להיות באמצע של קן נמלים שמתרוצצות לכל עבר. בשלב מסוים פונים לשביל עפר, איתו נמשיך עד האגם. בדרך כלל שביל טוב- אין מה להתלונן. הנסיעה להיום נגמרת ב umuko lodge. אפריקה ללבנים או עשירים. מסתבר שהשגרירה הישראלית נוהגת לבא לפה לחופש. אנחנו עייפים מהיום הזה- מקלחת טובה, ארוחה נחמדה (הבישול שלהם לא משהו…). מחר יום חדש.

ערב ראש השנה איכסנו את 2 האופנועים במלגה. ריקרדו, שיש לו עסק למכירת מכוניות יד שניה, הציע פינה לשלושה שבועות- האופנועים ליד המכוניות, ערימת הציוד שלנו ליד המשרד שלו. קבענו להגיע ולאסוף הכל ב8 באוקטובר.

ב 7 באוקטובר העולם קרס.

ריקרדו הבטיח שהוא שומר על האופנועים והציוד, שלא נדאג, שנבוא כשיתאפשר. לא שגדי היה מאד רגוע- אבל גם לא ממש היה מה לעשות…

במרץ הבנים התחילו להשתחרר ממילואים, וגדי התחיל ללחוץ עלי- צריך לקבוע תאריך ולהמשיך את הטיול שנגדע! דחיתי ודחיתי, גדי בדק אפשרויות אחרות- לנסוע לבד, לנסוע עם חבר, למצוא הובלה- בכסף או עם אנשים שרוצים לטייל. והזמן עובר, והנה כבר פסח העצוב והעלוב עובר, ויום השואה, ויום הזיכרון הנורא. יום העצמאות שלא נחגוג השנה נראה לנו המתאים מכל.

אני הולכת ושוקעת, שיחה עם הירקן שלנו מפחידה אותי- הוא במצב הרבה יותר גרוע לדעתי, אבל אולי ככה גדי רואה אותי?? מחליטה לשמוע בעצתו, יוצאת מכל הקבוצות (גדי מבטיח לעדכן אותי במה שבאמת חשוב…). נותנת לאיש שלי את הקרדיט- אולי ניתוק באמת יעזור. אולי כשנחזור תשאר רק תחושת הכעס שמניעה לפעולה ותרגע קצת תחושת האבל הקשה. עם זה אני יוצאת לדרך-

כרטיסי הטיסה נקנו- וביום העצמאות כבר ישנים במלגה. עוד יום- המצברים מוחלפים, ואנחנו מתלבשים, משאירים לריקרדו בקבוק יין מהנגב, ויוצאים לדרך.

קבענו- או יותר נכון גדי חזר והבטיח- שנטייל לפי התכנית המקורית ובכל רגע נתון שארגיש שזהו נשאיר את האופנועים איפה שנהיה ונחזור לארץ. גדי בטוח שהנסיעה והריחוק יעשו לי טוב. אני נותנת צ'אנס… אין ספק שהרכיבה על אופנוע עושה משהו- יש לה כח מרפא. כבר למחרת "יותר קל הלחץ על העין השטופה".. מצד שני- דרור במילואים שאינם נגמרים עד להודעה חדשה, אביתר כבר בסיבוב שני, מתן מוקפץ גם בלי מילואים ולעמית יש הבטחה לסיבוב השני ביוני. מזל שיהל שומר על שמירת הריון…

מלגה חביבה אבל משעממת אותנו מעט ואנחנו בדרך לגרנדה.

יש כרטיסים לאלהמברה, (סליחה- לא יצאנו מגדרנו) יש מלון חביב במרכז העיר. כשמזמינים בירה או יין בבתי הקפה מגיעה גם צלוחית טאפאס (מה שמצמצם את צריכת האוכל), הטירדה היחידה שיש לנו היא הטיפוס- גם כשגוגל מודיע שרב הדרך מישורית- אסור להאמין לו… האזורים היותר נחמדים- כולל מועדוני הפלמנקו שלא פיספסנו- כרוכים בעליות וירידות לא קלות. צלחנו אותן.

נשארים כאן לילה שלישי כדי לצאת מוקדם בבוקר- הנקודה הבאה שלנו היא caminito del rei. מסלול הליכה מומלץ בכל האתרים, על תוואי נהר שהוכשר לאחד האתרים הראשונים בעולם לתחנת כח. פעם המסלול נחשב למסוכן ביותר, היום הוא מותאם למטיילים, ויש בו נקודות יפות מאד. שוב לא יצאנו מגדרנו. אם רק אני הייתי מרגישה ככה, אפשר היה לחשוב שזו אני. אבל גם גדי לא ממש מתרשם, אז זה המקום, או שסתם נמאס לנו להיות תיירים וצריך לחשוב על משהו אחר…

מכאן אנחנו ממשיכים לכפרים הלבנים. אנדלוסיה משופעת בהם, יש כמה בדרך, הראשון שאליו אנחנו נכנסים הוא setenil de las bodegas. הכפר העתיק בנוי בתוך מערות בסלע- טוב, רק חלקו הפנימי של כל בית, החזיתות פונות לרחוב שגם הוא מקורה בסלע. אנחנו מתמקמים בדירה במרכז הרחוב הזה- הכפר חביב מאד, רק שכל המסעדות נסגרות בערב אחרי יום ראשון עמוס בתיירים. כמה טאפאס לפני שכולם פורשים לישון ואנחנו יכולים גם לפרוש…

סביליה. סיור בעיר. מעניין. שוב ארמונות של שליטים מוסלמים, רובע יהודי (גטו..) כנסיות וקתדרלה מרשימה. מצאנו דירה מעל הנהר, רק לחצות אותו ואנחנו במרכז העיר. גדי מתעקש על עוד מופע פלמנקו- הקודם לא סיפק אותו. גם זה לא… אבל הזמן עובר בנעימים, בוקר שני זזים- אין צורך להשאר לעוד שיטוט- יוצאים מוקדם, מגיעים מוקדם.

מאחר ומראש הנסיעה לא הוגדרה כטיול, או הרפתקה, גם לא ממש הקסשתי מחשבה לכתיבה או לצילומים. ההתעסקות בזה באיחור מביאה לברדק לא קטן בסדר הדברים- אפילו שכחתי את סביליה בהתחלה… ממילא נצטרך לחזור על דרום ספרד בימים טובים יותר.. אז יש צילומים יפים יותר או פחות, אבל לאו דוקא בסדר הנכון!

זו לא הפגנה- יריד האביב בקורדובה שנמשך כעשרה ימים, הרבה נשים בכל הגילרים בתלבושות פלמנקו, המוני אדם רוקדים שותים ומחפשים…. מחליטים להקדיש יומיים לעיר. אחר הצהריים סיור בעיר העתיקה עם מדריך שמתמחה בהיסטוריה יהודית. מרתק. האזור היהודי, שהיה מעין גטו בעצם, הפך להיות אזור תיירותי ונעים. אבל חוץ משיטוט בתוכו והצצות למבנים שהיו מסגדים או ארמונות של שליטים מוסלמים וחלקם הוסבו לכנסיות- אין לנו ענין להשאר פה. בערב כשהמסעדות נסגרות מוקדם מדי בשבילנו, אנחנו יושבים למרגלות החומה עם עוד תיירים טועים, יין וצלחת גבינות מהבאר ממול, במדרכה ממול בחור מנגן ושר והחברה שלו מציירת ציור מותאם לשיר. יש מי שקונה ציור בכמה יורו, יש מי שמביא להם כוס בירה, ויש מי ששם כמה מטבעות בתיק של הגיטרה. ערב תרבותי אחר. בבוקר מחליטים שיום אחד הספיק לנו. ועוד החלטה- כמו שויתרנו על עוד כפרים לבנים, נוותר גם על טולדו. שמים בגוגל מפס ברצלונה, עם כבישים מהירים- רוצה החוצה, הביתה.

יומיים בכבישים, מעבורת מברצלונה לצ'יויטבקיה, איטליה. המעבורת אמורה לצאת באחת בלילה- אנחנו מגיעים בעשר וחצי ועל הרציף מסיבה. מוזיקה, יין בירה ואוכל. כולם רוקדים ושמחים, ואני בכלל ברעים, מסתכלת מסביב על דרכי מילוט. על האניה שוב- המקום היחיד להתחבא זה אם מטפסים על סירות ההצלה ונשכבים למעלה… יש לנו 22 שעות הפלגה ואנחנו מאריכים בשינה כמה שאפשר.

איטליה. חדר ממש קרוב לנמל, ובבוקר ממהרים לצאת- ההפלגה הבאה יוצאת מבארי מחר אחר הצהריים. שוב כבישים מהירים, הרבה הפסקות קפה, אוכל ונסיונות התנתקות שלא עולים יפה. גדי מצליח יותר ממני- הוא כאן ועכשו. מוודא שלא אתחבר לחדשות יותר מדי, אבל סבלני מאד ולא לוחץ!

הפעם ההפלגה קצרה יותר- שש בבוקר אנחנו באיגומיניצה, עדיין מנסים לקבל תשובה ברורה על שילוח האופנועים לארץ. רק כשנדע אם צריך לנסוע לסלוניקי או לאוריו נוכל לתכנן את המשך הנסיעה. כרגע נוסעים מזרחה בכל מקרה. גדי עייף- בהפסקה הראשונה למשהו שאפשר לקרוא לו ארוחת בוקר, נשכבים על הדשא בכיכר ותופסים תנומה. השעון זז קדימה, ושעת הצהריים מגיעה ממש מהר. יש תשובה- צריך להיות בלאוריו ביום שני בבוקר. עכשו גם אפשר לקנות כרטיס טיסה לארץ. אפשר גם להרגיע את הנסיעה ולחזור לכבישים הקטנים, פה הם גם יותר מאתגרים. בעיקר את הסבלנות של גדי… אחר הצהריים מתחיל גשם שוטף ואנחנו עוצרים בעיר קטנה, ארוחה טובה, יש בדירה מכונת כביסה, והגשם פוסק. בדיקת נוכחות ביוון- יש הרבה מכרים, חלקם לא בדרך שלנו, חלקם עסוקים מדי, קובעים תכנית אפשרית ונזרום!

יום חמישי, אחרי הפסקת גשם מטורף בדרך, אנחנו אצל יוני וגלי בן שלום. מכירים כבר שנים בענייני אופנועים, לא מזמן רכשו בית דרומית לוולוס, קרוב לים, ולראשונה מאז יצאנו מהארץ אנחנו מנהלים שיחה בעברית. המקום משרה שלווה טובה, שמופרת עם הודעה מאביתר- נכנס לשבוע. ברגע אחד אני עוברת מיוון לעזה.

פרידה בבוקר אחרי הקפה- הם נוסעים לשוק בעיירה הקרובה, אנחנו דרומה- למעבורת שתיקח אותנו לאביה. אני חושבת שרכיבה בכעס ובדאגה מביאה לתוצאות טובות יותר- פחות מחשבה על הדרך, והנופים היפים עם הים שמתגלה ונעלם רק מגבירים את ההרגשה הקשה. הביתה. עוד כמה ימים. גדי רוצה לתכנן את הנסיעה הבאה. אני מסרבת. קודם שנחזור לשגרה ואז נדבר.

הדרך דרומה לאתונה משעממת, אז אנחנו יורדים לגליפה ועוברים במעבורת לאביה- זכורה לנו לטוב מנסיעה לפני 5 שנים- אבל עכשו יש כבישים במצב רע, כל הצד המערבי על הים בכלל סגור. מאכזב. נצטרך לבא שוב עוד 5 שנים…

אחר הצהרים אנחנו כבר אחרי המעבר בחזרה, מחפשים מקום סתמי לישון, לשני הלילות האחרונים נחפש מקום על הים קרוב ללאוריו. כמה שהאזור סתמי, תמיד יש אוכל טוב קרוב, האופנועים נעולים בחניה, יש קפה. לא צריך יותר.

רבע שעה צפונית ללאוריו הזמנו מקום אצל ניקוס- היינו פה עם משפחת לרמן והפעם לא רק זכור לטוב, אלא גם נשאר טוב. הליכות רגליות מאד מאתגרות פה, אבל יש חוף חמוד 3 דקות מהבית, וממש נעים לשבת בחוץ- עד היתושים… בחדרים לידנו מתמקמים כמה זוגות רוסים, ויש לנו חגיגה עד השעות הקטנות. מה שלא מפריע לנו כמובן להרדם.

צהרים, אנחנו מתכננים לצאת לצעוד למסעדה המקומית- בשביל זה צריך לטפס על הגבעה, לרדת לחוף השני, ושוב טיפוס וירידה. אנחנו מגיעים חסרי נשימה כדי לגלות שבתפריט יש רק דגים… בבר הצמוד יושבים על בירה- אני, וכוס יין- גדי. רעש ומוזיקה בקולי קולות- לא פלא שנח לישראלים ביוון. כמו חתונה באולם בראשון או בת ים… מתחילים את הדרך חזרה לחדר שלנו, הודעה סימולטנית מאביגל ואביתר- אביתר יצא. עדיין בכוננות, אבל במקום בטוח בארץ. הקלה אמיתית. אפשר להנות באמת מהנוף, הים, והשקט.

יומיים במנוחה מוחלטת, שהיתה בדיוק במקום, וביום שני בבוקר מתארגנים לתזוזה אחרונה- רבע שעה נסיעה ואנחנו בנמל, נותנים ניירות, חותמים על ניירות אחרים, משאירים את האופנועים ליד האניה, את המפתחות במשרד, וזהו- חופשיים. כולל החלפת בגדים- פחות משעה. השחרור בחיפה יקח כל היום. למה???

סוף. עכשו חוזרים לעבוד. בחווה. בדמוקרטיה. בבנית מדינה ראויה לדור ההמשך. בהצלחה לנו.

הטיסה מלאה עד אפס מקום, ארוכה כי עוברים דרך אל קלפטה, ובעשר אנחנו נוחתים- חם והביל- ברוכים הבאים לעיר הגדולה! ישר לדירה שהזמנו ליומיים הקרובים- מקווים שנצליח לסדר את כל מה שצריך ולראות איך ממשיכים. בואנוס איירס עיר ענקית ומסודרת להפליא- יש רחובות ארוכים וישרים, רחובות שמצטלבים איתם בתשעים מעלות, ושני דיאגונלים. אין גבעות, הכל שטוח לגמרי- מאד קל להתמצא בעיר ויש אוירה נעימה משום מה.. לא מעט חסרי בית וקבצנים, המדרכות תמיד במצב של תיקונים, וכל הזמן מרגיש שיורד גשם- רק שזה הניקוז של המזגנים.. למרות כל אלה- ההרגשה טובה- הנוף האנושי מזכיר את שלנו, מזג האויר כמו במישור החוף, השפה מוכרת ומובנת- נחמד פה.

חמישי בלילה הודעה מדרור- מזל טוב סבא וסבתא! נכד חדש הצטרף למשפחה והוא מתוק במיוחד! יקח זמן עד שנוכל להסניף אותו- אין דרך לשנות את כרטיס הטיסה שלי שנקנה לפני חודש- נתארגן על טיול קצר באזור- כאילו לא טיילנו מספיק השנה.. מטיילים בעיר- כל כך קל להעביר פה עוד יום ועוד אחד בלי לעשות כלום… חשבנו לפגוש את פטריק, אבל הוא הקדים ונסע חזרה לארצות הברית, פוגשים את אלברטו שהבוקר שלח את האופנוע ללונדון והוא ממש נרגש לקראת החזרה הביתה. הוא מתכנן חודש נסיעה מאנגליה לדרום ספרד, וכניסה של מנצח לעיר שלו… בשבת אנחנו מטיילים לשוק אמנים מקומי ולשוק הפשפשים, שניהם קרובים להוסטל שלנו. ביום ראשון אנחנו שוכרים רכב ליום אחד ונוסעים לבית סוף השבוע של לואיס ולאונור. שעתיים נסיעה דרומה מהעיר, אזור כפרי נעים. פעם היתה פה חווה לגידול בקר, היורשים חילקו את השטח ללמעלה מ 400 מגרשים- הקטנים שבהם כ 22000 מר'- פיתוח מלא יפה ומסודר, מבני החווה המקוריים מתוחזקים להפליא ומשמשים כמבני ציבור- מקום מדהים ביופיו! הבית שהזוג בנה לא גדול במושגים מקומיים, פשוט ומעוצב בטוב טעם, וכרגיל במקומות האלו- בין שני חלקי המבנה נמצא הגריל. אחר הצהריים באה לבקר יען קטנה- ניאנדו. לא חסרים פה גם שועלים ויש הרבה סוסים רועים. רב התושבים גרים פה רק בסופי שבוע וחופשות, ולמי שחי תמיד בעיר הסואנת זה באמת שינוי מבורך.

בערב כולנו נוסעים לדירה החדשה שלהם בעיר, הוזמנו לישון אצלם כי מחר מוקדם בבוקר צריך להחזיר את המכונית. הרפתקאת היום- חם מאד ולכן אנחנו מעבירים את הזמן במקומות ממוזגים עד שתגיע השעה לאסוף את המכונית הבאה. שתיים בשדה התעופה- אין דוכן של יורופקאר. בחברות האחרות אומרים לנו שהנציג מגיע עם שלט ואוסף. מחכים. מחכים. לקראת שלש מוצאים את המודיעין של השדה והם מאד יעילים לשם שינוי- מתקשרים לחברה, מתעקשים עד שמקבלים תשובה- יבואו לאסוף אותנו. שלוש וחצי אנחנו במקום הנכון ואז מתחילה שיחת הביטוח הרגילה, ואנחנו מחליטים ללכת על ההשכרה למרות הסיכון. כרטיס אשראי- איננו! הכרטיס שלי- פג תוקף בסוף החודש- הבחור לא מוכן לקחת אותו. אין מכונית וגם אין כרטיס! מנסים לשחזר איפה יכלנו להשאיר אותו- נראה לנו שבבנק בו משכנו כסף- צריך לנסות למצוא איפה הבנק ולקוות שמי שמצא אותו היה ישר… הבנק נמצא בקלות (הודות לזכרון שלי!) והוא סגור. מבעד לדלת אנחנו מדברים עם השומר שהולך לחפש בתא בכניסה- אין. אנחנו נשארים לעמוד מנסים לחשוב מה אפשר לעשות ומהיכן מתחילים, ואז חוזר השומר ומבקש תעודה. מסתבר שהוא קצת ריחם עלינו והלך לחפש במקום אחר, והנה הכרטיס האבוד שוב אצלינו ביד. מזל מדהים- רק לחשוב על הבלגן שהיה נגרם.. מחפשים מלון לשלושה ימים- ניקח מכונית יותר קרוב לסוף השבוע ונטייל בינתיים בעיר. המלון ממש במרכז, נחמד וזול, מנוחה קצרה ויוצאים לשיטוט ערב. בבוקר כמובן קמים מאוחר, היום חם בצורה קיצונית- 38 מעלות. יש סיור חינמי בשעה 3, עד אז נחליט איך נתמודד עם החם.. בשלש אנחנו בנקודת המפגש, עם עוד 40 איש- אם יהיה בלתי נסבל נפרוש בדרך. אנחנו עם המדריכה מרו- סיור בספרדית- פצצת אנרגיה שמדברת מהר יותר אפילו מאיך שהיא זזה מרגל לרגל… הסיור מתחיל בבית הקונגרס ונגמר ב casa rosada- בית הנשיא. בדרך שומעים קצת היסטוריה של העיר, של המדינה, ארכיטקטורה, תרבות- מאד מעניין. גם מי שמכיר את העיר נהנה. מרו מובילה אותנו מצל אחד לשני, ואחרי כמעט שעתיים מתחיל טפטוף, שמהר מאד הופך לגשם, ואת סוף הסיור אנחנו עושים במחסה של בניין תוך שהגשם מתחזק. רק אחרי 20 דקות אנחנו מגלים שיש תחנת סובטה (רכבת תחתית) ממש לידינו…

שיטוט ערב ברחובות השטופים כשמזג האוויר קריר ונעים- סיום מוצלח של היום. בבוקר אנחנו משתדלים להקדים, ובעשר וחצי מצטרפים לסיור נוסף, הפעם בשכונת רקולטה- בעיקר בנינים ענקיים בסגנון צרפתי ששימשו משפחות עשירות וחוץ מאחד כולם היום מלונות, מוזיאונים ומבני ציבור. הסיפור על נקמתה של מתעשרת חדשה באחת הנשים העשירות מה'אצולה' משעשע ביותר- זה חלק מהקסם של הסיורים האלו. המדריך- פנצ'ו- מושיב אותנו בפינת זכרון במקום בו היתה שגרירות ישראל ומקדיש זמן ארוך לסיפור על הקהילה היהודית ושני הפיגועים שזעזעו אותה והדיהם ממשיכים עד היום. משם עוברים לגינת הזכרון לחללי מלחמת פוקלנד, או- המלבינס. מבחינת הארגנטינאים זה לא סיפור סגור- ראינו בכמה מקומות שלטים- los malvinas son argentinos. סוף הסיור בבית הקברות שהוא אתר תיירותי בפני עצמו.

ערב נוסף בטיול ברחובות- לא נמאס להסתובב בעיר הזו… בעיה קטנה עם ההתנהלות של גדי בכספומט- הוא שוב שוכח לקחת את הכרטיס בסוף הוצאת הכסף… למזלנו הבנק ממש ליד המלון, בבוקר אפשר ללכת לקבל את הכרטיס.. בוקר יום חמישי מתארגנים לתזוזה- קבענו להפגש עם בעל מחלבה שיש לו מרכז מבקרים- לפי הפרסומים יש לו מקום שיש מה ללמוד בו. מקבלים את המכונית בצהריים ויוצאים מהעיר לכמה ימים! המחלבה נמצאת באזור לא ממש תיירותי, ומתברר כשאנחנו מגיעים שמרכז המבקרים הוא עדיין בגדר רעיון. בסופו של דבר לאיש יש מה ללמוד מאיתנו.. אבל נחמד לראות עדר עזים, והשיחה קולחת- באמת איש חביב. משם אנחנו מתחילים להצפין- נכנסים למחוז entre rios- חבל ארץ בין נהר פרנה ונהר פלטה- מישורי לחלוטין, חקלאי מובהק, וממש אין מה לראות.. אנחנו בדרכנו לעיר הגאוצ'וס- san antonio de areca. זו עיר יותר תיירותית שמתבססת על מסורת הגאוצ'וס, ובעונה הזו קשה למצוא מקום לינה סביר, אבל אנחנו לא בררנים. בבוקר יוצאים לסיור במה שהיה פעם חווה חקלאית והיום מוזיאון ובניני חווה משוחזרים. בדיוק יוצאת מדריכה עם שני זוגות ואנחנו מצטרפים- מעניין ביותר, הבעיה היחידה היא החם- כמו תל אביב בשיא הקיץ- כולם מנפנפים במרץ…

 

מכאן אנחנו ממשיכים למלון שהשגנו בעיירה קטנה ליד הנהר- המקום היחיד בכל האזור אם לא רוצים להצפין 200 קמ'! ארוחת ערב במסעדה מקומית ליד הנהר- אוירה מאד משפחתית, אוכל טוב, וגם הקלה משמעותית בעומס החום. בבוקר מתקדמים קצת צפונה- יש לנו כרטיסים לקרנבל הכי נחשב בארגנטינה בעיר gualaguaychu. בצהריים עדיין ריק, אבל לקראת ארבע העיר מתחילה להתמלא- דוכני אוכל ומזכרות, קצת אנשים מחופשים, והרחוב ליד הנהר מלא במסעדות ובארים וכמובן- המוני מתרחצים. על הטיילת אנחנו פוגשים משפחה- הוא ארגנטינאי, היא מאורוגואי, שלושה ילדים, גרים בספרד. הם עם וולקסווגן ישן מטיילים כבר שנה וחצי בדרום אמריקה, וביום חמישי טסים הביתה. קצת היפים, אבל נחמדים ומעניינים- עוד כתובת בספרד! בתשע בערב אנחנו מוצאים חניה קרובה למקום הארוע ונכנסים למתחם- טריבונות ל 35000 איש שבאים להשתתף בקרנבל. המוזיקה מחרישת אזניים, וברמקול- בין ההודעות שקשורות לארוע גם הודעה שונה מאד. אם את/אתה ילידי שנות השבעים המוקדמות אתם מוזמנים לעשות בדיקת דנא- אולי אתם מאותם ילדים שנמסרו לאימוץ אחרי שאמותיהם נעלמו בתקופת משטר הרודנות הצבאית. עצוב. תהלוכת להקות הסמבה מרשימה בהיקפה- במות ענק עם פסלים מושקעים, תלבושות צבעוניות ומרתקות, אנשים בקהל מצטרפים לריקודים בטריבונות ולשירה, שמח. אבל האמת- קצת מאכזב- ציפינו לחגיגה הרבה יותר גדולה, ולא יכולים להמנע מהשוואה לעדלאידע של התיכון שלנו, שמרשימה כמעט באותה מידה!

באחת בלילה אנחנו פורשים- חלק מהקהל נשאר לרקוד, לנו זה הספיק- ועוד יש לנו שעה וחצי נסיעה חזרה למלון. בבוקר יוצאים בתשע כדי לעמוד בלוח הזמנים שלנו- צריך לעבור אצל גדי- הבן של לואיס שאצלו נשאר הציוד שלנו, בשעה שתיים צריך להחזיר את הרכב ואז נפגשים עם קארן ודיטר. האופנוע שלהם כבר נשלח לאוסטרליה, הם טסים עוד שבוע. הטיול שלהם ממשיך, אבל קצת שונה מהתכנון, ובאוגוסט כבר יהיו בגרמניה לחתונה משפחתית. דיטר מתעקש שאחר כך הוא צריך לרכב קצת במרוקו כדי שיוכל להגיד שהיה בכל היבשות. מבחינתם זה טיול של פעם בחיים, לא יוכלו לצאת שוב למסע כזה- הם חוזרים הביתה לספרד לעבוד עד הפנסיה- 10 שנים, לא רחוק כל כך… בערב אנחנו נוסעים לפגוש את המשפחה- הם מבקשים תאור של כל המסלול שלנו, והדודה סליה תורמת מידע מהנסיעות שלה בעולם- אשה מדהימה! שני בבוקר מוקדש לאריזה וחלוקת ציוד- מאחר ואנחנו טסים לכיוונים שונים ובימים שונים זה מאד משמעותי. זהו. נגמר. רגשות מאד מעורבים- מצד אחד יש כבר 'הרגשת סוף קורס' ורוצים לחזור- רוצים לראות את המשפחה, מתגעגעים, נכד חדש, שניים שגדלים בלי שנריח אותם, יש המון רצון לממש תכניות ולהכנס במרץ לעבודה בחווה. מצד שני- לא שבענו, ויש עוד כל כך הרבה לראות בעולם! אין ספק שעוד נגיע למחוזות חדשים!

סוף פרק בחיים!

ארץ האש- tiera del fuego- חבל הארץ הדרומי שהוא בעצם אי, או קבוצת איים. מפה יוצאים לאנטארקטיקה, אבל לא אנחנו- לא הפעם. כמעט 7000 דולר לאדם לשיט של 9 ימים. (גדי מתחרפן רק מהמחשבה על 9 ימים בספינה..) קודם כל צריך לעבור את הגבול בחזרה לצ'ילה, נסיעה קצרה ואז מעבר מהיר במעבורת, וזהו- אנחנו שם!

על שלטי הכביש כתוב- camino fin del mundo- כביש סוף העולם. נוסעים כמעט כל הזמן באלכסון בגלל הרוח, קר אבל במידה, והנוף מעשי ידי אדם מזכיר את צפון אלסקה. רק חבל שזו צ'ילה, אחת האכזבות הגדולות של הטיול שלנו. יש לנו תערובת רגשית מסוימת- מצד אחד שמחה שעשינו את כל הדרך, מצד שני עצב שזה נגמר. קשה לעכל שעבר כל כך הרבה זמן- כבר 7 חודשים שאנחנו על זורו בלי שימאס לנו, כאילו רק התחלנו… אבל זה עוד לא זמן לסיכומים- יש לנו עוד שלושה ימי רכיבה ועוד כמה ימים באושואיה, ועד החזרה הביתה נבלה גם קצת בבואנוס איירס היפה. הלילה אנחנו ביישוב מוזר (וכרגיל פה- מכוער) CERRO SOMBRERO ישנים בסוג של מגורי עובדים, במיטות נפרדות, ומשלמים בכאב גדול 75 דולר. בולעים את הצפרדע בשקט- מחר עוברים בפעם האחרונה גבול יבשתי ונהיה שוב בארגנטינה! 50 קמ' אחרונים של rupio- דרך עפר, לשם שינוי ממש טובה, והנה אנחנו קמ' אחד לפני הגבול עוצרים לקפה אחרון בצ'ילה- יש פה מלון נחמד, מקבלים כרטיסי אשראי, יש דברים מפתיעים- חבל שלא ידענו עליו לפני- היינו מתאמצים עוד קצת אתמול…

מעבר הגבול כרגיל בין שתי המדינות האלו- קצר ויעיל. זהו. עוד קצת מגיעים לנקודת הסיום! הרוח לא נוראית- אמנם גדי צריך להפעיל כח ולהיות מרוכז מאד, אבל בשביל זה הוא פה. לפנינו 3.5 שעות נסיעה, 2 הפסקות התרעננות, האוקינוס האטלנטי כבר לצידנו- מאז החופים של פנמה וקולומביה לא ראינו אותו- מרגיש יותר קרוב הביתה.. אושואיה במרחק, יותר יפה מהעיירות שעברנו בזמן האחרון, והבניה בפח ועץ שכבר ראינו קודם שולטת פה כמעט באופן מוחלט- נחמד ביותר.

אנחנו מגיעים להוסטל שהוזמן מראש- המחירים פה גבוהים מהרגיל, ולכן פנינו לערוץ שונה- הזמנו דרך airbnb חדר בבית שהוא בעצם מין הוסטל- 7 חדרים, המטבח משמש את כולם- כולל בעלי הבית. זורו נכנס למחסן שלהם, עוד לא נתחיל לפרוק אותו- כשנדע שהמכירה סגורה נתארגן גם על זה. אנחנו מניחים שנהיה פה עד ה 15 לחודש- לא בטוח שיש מה לעשות כאן כל כך הרבה ימים, אבל זה תאריך שאם נצטרך להגיע ברכיבה לבואנוס איירס הוא טוב לנו, ועד אז יש מצב שנמכור את זורו פה. בוקר שבת- קמים לאט, מאוחר, ארוחת בוקר בעיר, ואנחנו יוצאים לטיול אחרון- הפארק הלאומי סוף העולם. נסיעה אחרונה בסיבוב הזה בדרך עפר, הנוף כבר מוכר, גם מזג האויר. הכביש נגמר פה. אבל זה ממש לא סוף העולם- לארגנטינה יש בעלות על קטע מאנטארקטיקה עד הקוטב הדרומי, והנקודה הזו היא בדיוק אמצע השטח שלה. כביש אין, אבל סוף העולם הזה הוא רק התחלה של דרכים אחרות, ובהחלט יש עולם גדול- לכל כיוון שנסתכל! המשימה האחרונה היא חותמת גדולה ויפה בדרכון, בסניף הדואר הדרומי ביותר בעולם. ילדותי אבל מתבקש..

בחזרה לעיר, הערב יש לנו ארוחה חגיגית עם אריק וסטפאנו! אלו שהקדימו אותנו כבר עזבו צפונה, לבואנוס איירס, הרבה חברים חדשים מהדרך עוד עושים את דרכם ויגיעו בסוף החודש לאושואיה, יהיו להם חגיגות משלהם… ארוחת הערב במקום חביב ביותר, האוכל ממש טוב וכך גם שני בקבוקי היין שחיסלנו.. אנחנו נפרדים בשמחה וכבר מתגעגעים- הם יוצאים מחר לאנטארקטיקה, אולי עוד נספיק להפגש בבואנוס איירס, גדי שוקל להמשיך לסיבוב קצר איתם לאורוגואי- רק אם לא נמכור פה את זורו אחרי הכל! יש לנו קונה פוטנציאלי- פט מדנמרק וחברתו הצ'כית אדלה. המחיר נקבע, ותאריך אחרון גם, אבל יש בעיות טכניות בהעברת הכסף- אנחנו רוצים את הכסף אצלינו- פה או בארץ- לפני שמוסרים לו מפתחות, הוא מתקשה לארגן העברה בדנמרק מפה, מקווים שזה יפתר- האיש כבר קנה ציוד לנסיעה והוא עם חשק גדול להתחיל! בלילה אנחנו מקבלים הודעה- הם הגיעו לאושואיה. בבוקר מאוחר אנחנו יורדים למרכז לאכול, וכשמעמידים את זורו ניגש אלינו בחור- שלום, אני פט.. היה סביר שנפגוש אותם- המרכז לא גדול וזורו בולט בשטח. הם יושבים בקפה ממול, מנסים לפתור את הבלגן עם העברת הכסף. הוא מראה לנו את כל ההתכתבויות שלו שמובילות כולן בחזרה לאותה נקודת התחלה. אנחנו שולחים הודעה לכל צאצאינו, אולי מישהו יעלה איזה רעיון.. נפרדים מהזוג ויוצאים לנמל לראות אם יש משהו מעניין שמאד מתחשק לעשות. אין. שבענו נופים, אריות ים ופינגווינים. עוד תמונה ליד שלט של סוף העולם, אנשים מבקשים להצטלם איתנו, היינו צריכים לגבות כסף על הצילומים… אחר הצהריים אנחנו מעבירים לפט פרטי חשבון של דרור בארץ, מאוחר יותר הוא מודיע שהכסף עבר. עוד לא חוגגים- רק בעוד 24 שעות זה יהיה סופי! למחרת בבוקר אנחנו יוצאים לברר על משלוח ציוד הקמפינג בחזרה לבוליביה- יקר בטירוף. ננסה אופציות אחרות. שני משרדים של נוטריונים פתוחים, אבל בשניהם הגברת החותמת בחופש. נותנים לנו 2 משרדים אחרים, אבל שעת הסייסטה הגיעה- הכל סגור עד השעה חמש.. נראה שנוכל לגמור הכל עוד היום- הולכים לארוז! אחר הצהריים במשרד הנוטריוני אנחנו מוסרים את כל הפרטים הנחוצים, מקבלים הסבר מקיף על מהות המשרד- בארגנטינה לנוטריון יש תפקיד אחר ובעצם אנחנו אצל ה'רשמת' בתרגום חופשי. מחר ב 11 בבוקר המסמך יהיה מוכן לחתימה- רואים את הסוף! הימים באושואיה ארוכים מאד ויקרים מאד- כל קפה או ארוחה מחוררים לנו את התקציב, ובמקום שאנחנו נמצאים המטבח לא ממש נח לבישול, ובלי רגשות אשמה אני מצהירה שאין לי חשק לבשל- כבר למעלה משנה שלא בישלתי ולא מדגדג לי באצבעות! בבוקר אנחנו נפגשים עם פט ואדלה במשרד, מוודאים שכל הפרטים במסמך נכונים, הפקידה מדפיסה על נייר יפה, גדי חותם, אבל זה לא סוף התהליך- אחר הצהריים היא תיקח את הנייר לבית הספר לרשמים ושם ישימו את החותמת האחרונה. יום חמישי הכל יהיה מאחורינו. אחר הצהריים אנחנו אצל הזוג- מעבירים מידע- על האופנוע, על הדרכים, נותנים עצות- הם לא תכננו כלום וצמאים לכל מידע. רביעי בבוקר, ההודעה מדרור משמחת אותנו- הכסף אצלו בחשבון. אורזים את כל הציוד, גם התיק החדש שקנינו מלא עד אפס מקום, שיחה אחרונה עם הרשמת לוודא שמחר פט יכול לבא לקחת את המכתב לבדו, ואנחנו בדרך למרכז לקפה אחרון- יש לנו טיסה לבואנוס איירס אחר הצהריים. פט ואדלה מצטרפים, מקבלים את המפתחות של זורו ועוד כמה עצות אחרונות. הם מבקשים רשות להמשיך לקרוא לו זורו- מצא חן בעיניהם… תמונות משותפות, נשיקות, וזהו. אנחנו בלי גלגלים יותר!